התחקיר של רביב דרוקר על אודות החינמון "ישראל היום" עורר אצל לא מעט עיתונאים תגובה כמעט אוטומטית: נפנוף יד מזלזל, שפתיים ששורקות אנחה עייפה, שפת גוף שנועדה לומר: "נו, באמת, הכל כבר ידוע", או: "מה בדיוק החידוש הגדול? כולם כבר מבינים ממילא מה הסיפור של 'ישראל היום'". אחרים דנו בשאלת "האקדח המעשן"; האם דרוקר הצליח לספק הוכחות חותכות לכך שראש הממשלה אכן מעורב ישירות בעריכת העיתון? מורן שריר ב"הארץ" טען משום-מה שלא נראה בתחקיר "אקדח מעשן", ואילו עוזי בנזימן חשב כאן בדיוק ההפך.
רביב דרוקר ב"המקור" על "ישראל היום" (צילום מסך)
קשה לחשוב על הוכחות חותכות יותר מאלו שהצליח דרוקר להציג לקשר בין העיתון לבין ראש הממשלה. החל מהדיווח על כך שנתניהו עצמו התקשר לעיתונאי (אבי רצון) והודיע לו שהוא מעוניין בו לתפקיד עורך "ישראלי" (הגלגול המוקדם של "ישראל היום"); דרך תיעוד פגישות תכופות של נתניהו עם העורך הראשי עמוס רגב לפני הקמת החינמון והסיפור שלפיו רגב בוחר באופן אישי את התמונות של בני הזוג נתניהו; ועד לתיאור הביקורים התכופים של מנהל לשכת ראש הממשלה דאז, נתן אשל, בחדרו של עורך "ישראל היום".
דרוקר ואנשי צוותו לא רק סיפקו אקדח מעשן, הם גם הציגו טביעות אצבע למכביר, פתקים מפלילים וסימני בוץ שניתזו לכל עבר. למעשה הם יצרו תמונת פסיפס מורכבת שאינה מותירה מקום לספק באשר למהות של "ישראל היום" והעקרונות המנחים את עריכתו.
אבל למרות המאמץ העצום שהושקע באיסוף הפרטים האלו לידי תמונה עשירה ומשכנעת, לא בכך טמון ההישג האמיתי של התחקיר. מה שראוי להירשם לזכות "המקור" הוא עצם ההצלחה להביא את הכתבה לשידור בטלוויזיה, לשים את הסיפור של "ישראל היום" במרכז הסלון של בתים רבים בישראל.
העבודה על התחקיר החלה לפני כשנתיים. בזמן שחלף נקלע ערוץ 10 לעימות עם איל ההון ומו"ל "ישראל היום" שלדון אדלסון בעקבות תחקיר שערך אבנר הופשטיין למגזין החדשות של יום שישי. הערוץ הביך את עצמו בהתנצלות מבישה, התוכנית הורדה באופן תמוה זמן מה אחר-כך, והעורך והכתב מצאו עצמם מחוץ לערוץ. בהמשך דרוקר עצמו פתח חזית אחרת, מול נתניהו, עם פרסום פרשת "ביביטורס"; קרב שהסתיים בסופו של דבר בנסיגתו של נתניהו מהתביעה שהגיש, אבל הותיר את הערוץ מבוהל ומוכה עוד יותר.
ממש במקביל מצא עצמו ערוץ 10 מתחנן על חייו מול לשכת נתניהו, משום שנזקק לשינויים בחוק הרשות השנייה כדי שיוכל להמשיך להתקיים. במקום לעסוק בביקורת על התנהלות ראש הממשלה ושריו, כפי שגוף עיתונאי אמור לעשות, עסקו ראשי הדירקטוריון של ערוץ 10 במשך חודשים ארוכים בעשיית נפשות בלשכת ראש הממשלה וחברי ועדת הכלכלה של הכנסת. עד שלא ייזרק גלגל ההצלה מצד הממשלה, החליטו קברניטי הערוץ, לא ישודר התחקיר על נתניהו ו"ישראל היום".
בינתיים, במשך כל הזמן הזה, לא נמצא כלי תקשורת מרכזי בישראל שיעסוק באופן רציני, מקיף ויסודי בתופעה של "ישראל היום" ובמשולש של הפטרון והמו"ל אדלסון, ראש הממשלה המכהן נתניהו והיומון המחולק חינם ומסב נזק עצום לשוק העיתונות בישראל.
הסיפור של "ישראל היום", יש לומר, אף פעם לא נעלם מסדר היום. הוא נידון באופן תכוף מעל במה זו, מוזכר באתרי ברנז'ה וזוכה להתייחסות מדי פעם גם ב"דה-מרקר" ו"גלובס". הוא גם מושא לדיונים ברשתות החברתיות, בעיקר בין עיתונאים לבין עצמם ובינם לאלה שעוקבים אחריהם. כך הפכה תופעת החינמון של הפטרון לסוגיה השמורה לשיח אליטיסטי בלבד, כזאת המוכרת היטב לעיתונאים ולמעורים בנעשה בתקשורת, אך רחוקה מאוד מסדר יומו של האדם הרגיל שנתקל בחינמון בכל קרן רחוב ודלת של תחנת רכבת.
"ישראל היום" הוא תופעה מזיקה לא דווקא מפני שהוא משמש במה להאדרה, מגוחכת לעתים קרובות, של ראש הממשלה, אשתו ובעלי-בריתו. הבחירות האחרונות הוכיחו כי תעמולה שכזו אינה ערובה להצלחה במאה ה-21. הוא מזיק מפני שהוא קובע סטנדרטים ירודים לעשייה עיתונאית ומטשטש בציבור את ההבחנה בין גוף שהוא עיתונאי לבין מי שרק נחזה לכזה. הוא מזיק בעיקר מפני שהוא מחליש מאוד את העיתונים האחרים (זו, כמובן, היתה אחת המטרות בהקמתו) ומאפשר השפעה של אדם עשיר אחד על הפוליטיקה והתקשורת. זהו אינו סיפור "ברנז'אי" כלל ועיקר, אלא סיפור חשוב על הנעשה בישראל.
כשלונה של העיתונות המרכזית בישראל להצביע על המוקש, להציב אותו במרכז השיח ולהתקומם נגדו במלוא גרון הפך לנושא בפני עצמו. חוסר האונים הזה חשף דמוקרטיה שברירית שבה בעל ממון מסוגל להנמיך את השיח הציבורי בעניינו לכדי לחישה.
אין לתופעת "ישראל היום" דוגמה מקבילה בעולם ויש קושי ממשי להתמודד עם החלטה משונה של איל הון לשפוך סכומי עתק לטובת חינמון התומך בפוליטיקאי מסוים ומחולק למפתני הבתים. ככל הנראה, אין דרך למנוע מהלך כזה בחקיקה, משום שכל חקיקה כזאת עלולה לפגוע באופן חמור בחופש הביטוי (ואכן, נסיונות החקיקה נגד "ישראל היום" כשלו בסופו של דבר). אין מה להלין על היומון בפני מועצת העיתונות (החלשה ממילא), שהרי מותר לו לאדם לפתוח כלי תקשורת כרצונו, מוטה ומגויס ככל שיהיה.
במצב עניינים כזה, הדרך היעילה ביותר, וככל הנראה היחידה, להתגונן בפני ההשפעות המזיקות של התופעה הוא להאיר אותה בזרקור עז, להצביע על המתרחש במסגרתה ועל השיקולים המנחים את העומדים בראש. העיתונות הישראלית נחשפה כאן במלוא חולשתה – כל אחד מכלי התקשורת הדחיק את הסוגיה מסיבותיו שלו – בין אם בשל יחסי האויבות עם המיזם של אלדסון, שיתוף פעולה עסקי איתו או סתם חשש מהסתבכות בתביעת דיבה חסרת תקדים. הפער בין מה שמובן מאליו לעיתונאים ונידון בשיחות בתי-קפה לבין מה שצרוב בתודעת הקהל הרחב הלך וגדל עם הזמן.
דרוקר ואנשי הצוות של "המקור" רשמו לעצמם הישג לא רק בכך שליקטו בשקדנות פרטי מידע מייגעים ועדויות מוצללות על הנעשה בתוך המערכת של "ישראל היום" ותפרו מהם כתבת טלוויזיה, אלא גם בכך שהתעקשו להילחם על הבאתה לשידור, לאחר תקופה ארוכה של ויכוחים פנימיים בערוץ והחלטות חוזרות על דחיית המועד. הם הזיזו את הסוגיה מאתרי הברנז'ה אל הפריים-טיים של הטלוויזיה המסחרית. זו כברת דרך גדולה. למעשה הם עשו את המעשה היחיד שניתן וראוי לעשות כדי להתמודד עם תופעת "ישראל היום" ביעילות: לחשוף את מבושיו ברבים.