לפחות דבר אחד טוב הביאה הופעתם של כתבי הספורט האינטרנטיים: השטחיות והשכונתיות שלהם שידרגו את תדמית כתבי הספורט בעיתונות המודפסת. לעומת הקולגות מהרשת, הם מצטיירים כמעט כמו וודוורד וברנסטיין. כידוע, הכל יחסי.
בשישי האחרון שודרה במהדורת "שישי" בערוץ 10 כתבה של מיקי רוזנטל "עיתונאי הספורט החדשים", הצצה לעולמם של כתבי הספורט באתרי האינטרנט, השרויים במלחמה יומיומית על כל מה שקורה בספורט (כלומר, בעיקר כדורגל וקצת כדורסל). הקרב אינו רק על סקופים, אלא בעיקר על מי יהיה זה שיעלה ראשון את הידיעה או את צילום הווידיאו מהאימון, יהא זה אפילו משחקון פנימי לתרגול לחץ. רן בן-שמעון, מאמן מכבי תל-אביב, סיכם את התופעה במשפט מדויק: "הם נמצאים במרדף אחרי כלום".
"החיילים" של היום, אומר רוזנטל, עושים תפקיד של ארבעה אנשים – גם כתב, גם מקליט, גם צלם וידיאו וגם צלם סטילס. והכל חייב להישלח מהשטח בתוך דקות. המהירות פראית, התחרות פרועה, והזבל מציף את דפי הבית. נקודת המבט של הכתבה היתה זו של הגברדיה הישנה, המצקצקת שפתיים אל מול הקלות הבלתי נסבלת שבה פורחת עיתונות הביבים. זה נראה ונשמע כמו קרב מאסף של חיילים מזדקנים במערכה שכבר מזמן גדלה מעל למידותיהם. נוסף לכך, עד כמה שאני מסכים עם רוח הדברים, מדובר בכתבה מגמתית עם תיזה צפויה מראש: כתבי הרשת מזנים את המקצוע, והגילדה הישנה, רחוקה מלהיות אובייקטיבית, עומדת על רגליה האחוריות.
התמונה שנחשפה מהונדסת: כתבי האינטרנט מתוארים באופן חפיפניקי, משפט פה, משפט שם, כשזוכות העיקריות לצילומי תקריב הן כתבות שטח עמוקות מחשוף, שזורקות משפטים סתמיים בעיצומו של אקשן הסיקור. מדוע לא ריאיינו אותן בשקט, לא כשהן מוטרפות מעבודה? מדוע לא התנהלה איתן שיחה רצינית על הידע שלהן בתחום שהן מסקרות, על האינטגריטי והמחויבות שלהן? הרי אין בעיה להוציא כל אחד דביל, ואת זה כל עורך יודע.
כתבי הרשת החדשים הם תופעה עיתונאית מעניינת, אבל כמותם אפשר למצוא בהמוניהם בכל מערכת ספורט, גם בעיתונים ה"ישנים". לעומת זאת, יש בין כתבי אתרי האינטרנט גם אנשים רציניים, שקולם לא נשמע בכתבה הזו. רון קופמן, כתב ותיק ורציני, שעובד מחוץ לרשת, קיבל לעומת זאת זמן מסך נדיב. קופמן קונן במרירות ש"כל סמרטוט יכול להיות עיתונאי". הוא סיפר כי בתחילת דרכו נאלץ לחכות שנה תמימה עד שקיבל קרדיט לכתבות, ועוד כמה שנים עד שהרשו לו לכתוב טור דעה. קופמן שכח שהיום אנחנו בתקופה אחרת: עידן הטאלנטים.
נציגים של העיתונות המעמיקה באינטרנט אפשר למצוא בספורט וואלה, שכוס התה שלו אינה סקופים, אלא כתבות פרופיל (חלקן לקוחות מ"הארץ"), וכאלו המנסות להתחקות אחרי תופעות. nrg ו-Ynet מנווטים בין חזית הסקופים לחזית המגזין. nrg המשתפר דומה יותר לוואלה, מאחר שתכנים רבים שלו הם מגזיניים ולקוחים מ"מעריב". ספורט Ynet עושה גם הוא עבודה טובה ועניינית בדרך כלל, גם אם הוא חוטא לא פעם בצהבהבות ורכילות.
המלחמה הגדולה היא בין אתר ערוץ הספורט לאתר ONE. שניהם חדשותיים ומהירים, ואצל שניהם הווידיאו עובד לאחרונה שעות נוספות. כיוון שערוץ הספורט הוא קודם כל תחנת טלוויזיה, תוכני הווידיאו שלו איכותיים ומקצועיים בהרבה מאלו של המתחרים, מה עוד שיש לו בלעדיות על משחקים בליגות רבות בארץ ובעולם. בעקבות הנחיתות שלו בתחום, החל ONE להפציץ בסרטוני וידיאו של כל מה שזז. כך נולדה תופעת ה"צפו ב...". התכנים כה מחפירים, לפעמים, עד שלא אתפלא אם הקוראים ייתקלו גם בכתבה שמפתה לצפות ב"חלוץ בית"ר ירושלים מחטט באף רגע לפני פתיחת האימון".
אתר ONE הוא כיום הסמן הימני לסוג העיתונות שרוזנטל, קופמן ורבים אחרים סולדים ממנה ומודאגים בגללה. הרבה מלים נטחנו בנושא, אבל כדאי בכל זאת לשים לב לתופעה מדאיגה שנולדה בעקבות כך: התרסקות מעמד העורך. המהירות העצומה שבה מתפרסמות הידיעות גורמת להתאיידות הא'-ב' של עבודת עריכה: אין סינון, אין אימות, אין הצלבה, לא תמיד יש תגובות, הכותרות סתמיות, הטקסט לא משוכתב, השגיאות מבישות. עורך באתר כזה מסתפק במיומנות אלמנטרית – מהירות הקלדה וזריזות טכנית. קודם לעלות, אחר-כך לבדוק. לא פלא שידיעות רבות מתבררות בהמשך כברווזים אחרי מטווח. אבל בשפע הזול הזה, מי בכלל זוכר את כל הנפילות?
זו הפעם השנייה בתוך פחות משנה שערוץ 10 מוצא לנכון להקצות לעיתונות הספורט המידרדרת דקות מסך במהדורת ליל שישי היוקרתית. בפעם הקודמת היתה זו כתבה שהוקדשה לאופירה אסייג, עורכת אתר ONE, שבמידה רבה אחראית להיווצרותה של העיתונאות הנחותה הזו. "אני עיתונאי זקן ונרגן", מסכם רוזנטל את הכתבה שלו, "אני מבין שחוקי המשחק השתנו. אולי זה הזמן שלי לרדת לספסל". זה אולי פאנץ' אירוני, סוג של הפוך-על-הפוך, אבל ייתכן שהפתרון הוא לאו דווקא להתקפל ולעמוד מנגד, אלא לבנות תוכנית משחק חדשה, עם אסטרטגיה מפתיעה, שתביס את היריב במגרש שלו.
999 לסיום
כדי להמחיש מה קורה כשהמטרה היחידה היא פרסום במהירות הקול, הנה צילום מסך של הכותרת הראשית ב-ONE מיום שבת. עורך שלא לחוץ על חלקיק השנייה היה מגיה את הטקסט שלו, מעיף עוד מבט, נותן לעצמו עוד 9.99 שניות של חסד. אבל בימינו האצבע על המקלדת קלה מתמיד, וככה נראית השכונה שלנו.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il