לא לכל עיתון יש העוז לרדת על עצמו כשהוא טועה. התייחסות עצמית היא כמעט תמיד טפיחה עצמית על השכם – "כפי שפורסם בלעדית בעיתוננו". לכן צריך להעריך את מדור הספורט של "ישראל היום", שביום שלישי, בעמוד ביקורת התקשורת המצוין שלו, נתן לעצמו פליק קטן. וכך נכתב: "בטח שמתם לב שב'ישראל היום' החליטו שלקבוצת הכדורסל של באר-יעקב יש אוהדים במשחק חוץ, ואחד מהם דקר בשבוע שעבר את אוהד הפועל אוסישקין. אוהדי בית"ר? כנראה שלא שמעו עליהם שם".
מהיכרות עם כמה מהעורכים בספורט של שרוליק, אני יכול להעיד שהם פתוחים לביקורות ולהצלפות. אם הם כבר כאן איתנו, אפשר להמשיך ולמנות עוד כמה בעיות. בראש וראשונה זהו מדור הספורט היחיד שאינו מסקר את משחקי מכבי תל-אביב באירופה, בגלל הסיבה הפרוזאית שלעיתון אין עדיין מהדורת יום שישי.
הספורט בשרוליק סובל באופן כרוני משטח מצומצם מול שאר העיתונים – כשישה עמודים ביום. סדרי העדיפויות שלהם מעניקים יותר שטח לפרשניהם האיכותיים, אבל מקמצים מאוד בתכנים בסיסיים כמו תוצאות. כשבימי ראשון יוצאים מדורי הספורט בעיתונים במהדורות מוגדלות, שרוליק נותר מעט מבויש. ביום ראשון השבוע היו להם 5.5 עמודים בלבד, שאמורים להכיל סיקור סוף שבוע מסיבי. אולי בלהט המאבק על כל גרם של אינץ', לא מצאו עורכיו אפילו שלוש שורות מסכנות לתוצאות מחזור הליגה בכדוריד. תמוה, בהתחשב בעובדה שהם דווקא מקצים שטחים לענפי הספורט השונים. מה יאמר על כך הפרשן הבכיר שלהם, רון קופמן, שהוא גם פרשן הכדוריד של ערוץ הספורט?
להבא כדאי להם לוותר על מלפפוני סתיו, דוגמת מועמדותו של אברם גרנט לקבוצה ה-79 מאז החלה העונה, לטובת סיקור ספורט אמיתי.
בדרך למטה
פטנט פרסומי מפוקפק, שכבר נכתב עליו כאן באתר "העין השביעית" ושאף אתר גדול לא אימץ עד כה, הגיע גם ל-nrg.
בכתבות ספורט מגזיניות (ונראה שלא רק שם) אפשר להיתקל לאורך הטקסט במלים מודגשות באקראי, שהן בעצם לינק לפרסומת. כך, למשל, בכתבה ביום שני על סולחה בין שני שחקני העבר הבאר-שבעים, מאיר ברד ושלום אביטן, הודגשו שתי מלים, אחת באמצע הכתבה ואחת לקראת סיומה. כשמניחים עליהן את הסמן נפתחת פרסומת ל"עבודה בחו"ל – כסף ענק" ו"קבלו עיסוי גוף במתנה". לחיצה נוספת מובילה לפרטים באתר הרלבנטי.
מדובר בפרסומת שמתערבת בצורה גסה בתוכן מערכתי ומפריעה לשטף הקריאה, אבל אפילו קידום המכירות הבוטה הזה לא עוזר לספורט nrg לרכוש מעט תוכני וידיאו ולהחיות מעט את האתר.
צילום מסך: פטנט פרסומי מפוקפק באתר nrg
סוד גלוי
ביום שני פירסם "ידיעות אחרונות" את דבר מועמדותו של המאמן אייל לחמן לבני-סכנין. בכותרת המשנה טרחו לציין שלחמן הגיע לפגישה חשאית אצל יו"ר סכנין. אם הפגישה נערכה בחשאי, איך ידעו מזה ב"ידיעות אחרונות", באתרי האינטרנט ואפילו ב"מעריב"?
מסקנה: הפגישה לא היתה חשאית, וב"ידיעות אחרונות" פשוט ביקשו להאדיר את העובדה שהיה להם צילום של לחמן בדרך לפגישה. הישג ברמת עניין של פחות מבינוני, אבל מה לא עושים בשביל טפיחה עצמית של שביעות רצון.
מציאות מדומה
בארץ משחקים כ-200 ספורטאים זרים, אבל בדרך כלל מדורי הספורט מתעלמים מהם. רק כשמישהו מהם כובש שלישייה או קולע 45 נקודות, הוא זוכה להתייחסות. ב"ידיעות אחרונות" הקדימו תרופה ופירסמו ביום שני כתבת שער על שני הכדורגלנים הדרום-אפריקאים של מכבי חיפה, פנטאני ומאסיללה. בהחלט יוזמה ברוכה. אבל במקום לחפור לעומק בעברם ולהשקיע בסיפור מגזיני משובח, ריפרפה הכתבה בשטחיות מרגיזה ועסקה בין היתר בפרטים טפלים שמתאימים למדור רכילות. כמה מהשאלות היו, איך התרשמת מהנשים בישראל? איך אתם מסתדרים עם האוכל? בפוליטיקה הישראלית אתם מתעניינים?
אפילו הצילום היה מגוחך. השניים נלקחו לחנות ספרים וצולמו כאילו הם תולעי ספרים, כנראה רק משום שפנטאני סיפר שהוא קורא בימים אלה ספר חדש בסדרת "הסוד". עד כמה הצילום מבוים אפשר ללמוד מכך שמאסיללה צולם כשלפניו פתוח ספר בעברית. עד כדי כך מזלזלים ב"ידיעות אחרונות" באינטליגנציה של קוראיהם?
סוג כזה של מציאות מדומה אפשר היה למצוא גם ב"מעריב" ביום שלישי. בכיתוב לצילום נראים ניר דוידוביץ', שוער מכבי חיפה הפצוע, ואשתו כשהם ביציע בפוזה מחויכת, בעוד שהכיתוב ניסה לשכנע את הקוראים שהם "מביטים באכזבה באדרי" (השוער המחליף שספג שלישייה). במדורי הספורט לפעמים לא צריך סאטירה כדי לחייך.
נ"ב: בעמוד הסאטירה של ספורט "מעריב" ("המכתש") הופיע השבוע האייטם הבא: "קיצוצים בבית"ר ירושלים: השחקנים התבקשו לשלם 150 שקל על החניה בבית-וגן". עקיצה לכיוונו של גאידמק? לאו דווקא. לפני שבועיים פורסם כי "מעריב" ינכה ממשכורות עובדיו 150 שקלים עבור החניה. חץ שנון של אנשי הספורט לכיוונו של עופר נמרודי.
לתגובות והערות: yegerm9@walla.co.il