"סוקרטס במילואים" - זו היתה כותרת כתבה שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (31.10.97). הכתבה, פרי עטו של אודי לבל, ביקרה את הזדהותו של הפילוסוף פרופ' אסא כשר עם הממסד הצבאי. לבל עצמו מדגיש, שהוא היה זה שהציע ל"ידיעות אחרונות" כתבה "התוקפת את כשר שקולו הפך לקול הממסד", וההצעה התקבלה. לפרופ' כשר ניתנה ההזדמנות להגיב על טענות מקטרגיו בכתבה, אך הוא ביקש לכתוב תגובה בעצמו שתפורסם כמות שהיא, במה שמכונה "תגובת עמוד". אולם הטקסט ששלח כשר נפסל בידי עורך המוסף דאז, דורון גלעזר, בשל חריפותו. רק חודשים אחדים לאחר מכן פנה כשר ל"ידיעות אחרונות" ודרש שוב להגיב. באותו שלב כבר לא היה מקום ל"תגובת עמוד" וסוכם שהוא ישלח מכתב למדור המכתבים למערכת, ולאחר מכן לא יהיו לו עוד טענות כלפי העיתון. אלא שלא עברו ימים רבים וגלעזר קיבל שיחות טלפון משני הורים שכולים מבוהלים עקב תביעת לשון הרע שהגיש כשר נגדם ונגד שני עמיתיו מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, פרופ' יוסף אגסי ופרופ' יואב אריאל, בסכום של 400 אלף שקלים.
"ידיעות אחרונות" מצא עצמו נתבע במעמד של צד שלישי במשפט: אם הנתבעים יפסידו, ידרשו שהאחריות תיפול על העיתון. כך הפך דיון עקרוני אקדמי וויכוח לגיטימי להתדיינות משפטית שנמשכה חמש שנים תמימות. שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב, שרה דותן, נדרשה לשאלה, האם חופש הביטוי של הדוברים בכתבה היה מופרז, והאם יש לפצות את פרופ' כשר על דבריהם כלפיו.
במהלך המשפט התעוררו לכאורה גם שאלות קשות באשר לאתיקה העיתונאית של אודי לבל. בתצהיר לבית-המשפט כתב: "כל הדברים אשר הובאו בכתבה צוטטו במדויק, לא סולפו ולא הוצאו מהקשרם. הדברים הובאו בכתבה כפי שנאמרו לי על-ידי הנתבעים. רוח הדברים הובאה במדויק, גם אם לא כל המלים צוטטו אחת לאחת". אך בחקירה הנגדית גילה את יחסו לציטטות: "זה לגיטימי, על-פי הבנתי, להוציא מלים ממשפט כה ארוך על מנת שהמשפט יבוא במדויק. בטקסטים עיתונאיים אין שלוש נקודות". כאשר נשאל מדוע הוא משתמש במרכאות כאשר הוא מסכם בעצמו טקסט ארוך, השיב: "כי המלים נמצאות פה".
אודי לבל, בעבר כתב "זמן תל-אביב" ו"דבר ראשון", עבד כפרילנסר ב"7ימים" ולא הכיר את הוראתו של העורך, גלעזר, להקליט את כל השיחות עם מרואיינים. לפיכך לא נותר אלא להשוות בין התרשומות שערך במהלך הכנת הכתבה לבין הציטוטים שהופיעו בה. אי הדיוקים - או העיוותים - בדברי המרואיינים, תוך הצגתם כאילו היו ציטוטים ישירים, רבים: "תחת מסווה של אב שכול", הוסיף לבל לתחילת אחד המשפטים שאמר לכאורה אב שכול, "הוא (פרופ' כשר; עב"א) הציג אותנו כבוגדים במדינה, כאויבים בהתנשאות ובבוטות". כשנשאל לבל בבית-המשפט, היכן מצוי משפט זה ברשימות שלו, השיב: "זו (המילה בוגדים; עב"א) מלה שזכורה לי היטב. חזרו עליה כמה פעמים, וזה היה בוודאות באותו ראיון". כראיה לכך הפנה את בית-המשפט למשפט הבא בתרשומותיו: "הוא ירד עלינו כאסח התקפה". אלה, לדעתו, מלים הנותנות תוקף לביטויים "בוגדים" ו"אויבים". ודוגמה אחרת: "אתה רוצה לדעת את עמדת לשכת הרמטכ"ל? פתח את הטור של אסר כשר", ציטט לבל אב שכול. עוצמת המשפט הניעה את עורך הכתבה להופכו, בצדק, ל"ליד" (משפט מודגש באותיות גדולות) במרכז העמוד השני של הכתבה. אלא שברישומיו של לבל לא אותר המשפט, ולהגנתו הסביר לשופטת, כי על משפט זה חזרו הדוברים פעמים רבות. על השאלה מדוע הדברים אינם כתובים בתרשומות, לא השיב.
איור: עירית אדר
המשפט פתח צוהר לבחינה של נוהלי עבודה עיתונאיים. כיצד מגייסים ציטטות והסברים להצדיק תיאוריה סדורה מראש. איך הופכות ציטטות לאמירות גורפות, שאינן כלולות בדבריו המקוריים של המרואיין. גם אם מקובל להניח, שבכתבת מגזין אין מקום לטענות סבוכות וארוכות, נדרש העיתונאי לחתוך את דברי המרואיינים באזמל חד וברגישות, בלא לעוות את כוונותיהם. נקודת המוצא של העורך, שלפניו מובאים הדברים, היא שהמובאות נגזרות ממלותיהם המקוריות של המרואיינים, תוך הוספות או השמטות של מלות קישור לכל היותר. העורך מתייחס בדרך-כלל אל הדברים כפשוטם, ואינו טורח לבלוש אחר הכתב, לחטט בניירותיו ולחקור אותו. רק לעתים נדירות נקרא כתב להבהיר דברים או להשלים את התחקיר בפרט זה או אחר. במקרה הנדון לא מצא העורך מקום לפקפק באמיתות הדברים.
"עריכה יצירתית" - כך כינתה השופטת דותן את דרך הפעולה של לבל בהבאת דבריו של פרופ' יואב אריאל. "דלה מלים וחלקי משפטים אותם צירף למשפטים שמשמעותם שונה לחלוטין מזו שאליה התכוון הדובר". שש שעות שוחח לבל עם אריאל. זה פירט בפניו תיאוריות העוסקות בשכול ובמוות, החולקות על תפיסותיו של עמיתו כשר. ספר איוב, הבמאי אינגמר ברגמן ואחרים הובאו כהמחשות לתפיסת עולמו. לדברי השופטת, הכתב "החליט להפיח חיים בהרצאה התיאורטית ולהורידה לרמת אמירות סנסציוניות בכתבתו". כך כתב לבל ברשימותיו את הדברים שאמר פרופ' אריאל: "כדי לתאר את צבא נשמות השמים צריך דמיון פואזי מהסוג שהיה לדנטה. ואסא כשר אינו דנטה. על כן הציבור מוצא עצמו במצב שבו ניטחים עליו קילוחין של נקרופיליה קונקרטית והציבור נותר חסר הגנה... יש שהזהירו מהעיסוק בתחום הזה. היהדות ההלכתית קוראת לתחום הזה טומאת המת. מי שנוגע בו - טמא... אני יוצא נגד המשחק האכזרי באומללות הנפשית של בני-האדם". מדברים אלה ליקט לבל מלים ויצר בכתבתו משפט קשה ורחוק מדיוק: "העיסוק הכפייתי שלו בנושאי השכול הוא ממש נקרופיליה, טומאה, משחק אכזרי באומללות הנפשית של בני-האדם". כך, בזכות פישוטם של דברים והוספת מילות קישור, נוצקה האשמה כבדת משקל של פרופסור כלפי עמית. ב"ידיעות אחרונות" הביעו בדיעבד צער על הביטוי "נקרופיליה". אגב, כשר ולבל מסכימים, שהביטויים המקוריים חמורים מאלה שפורסמו בכתבה. לבל חוזר ואומר שהיה עליו לעדן את הדברים הקשים נגד כשר. "אם הייתי לוקח את כל הטקסט על הנקרופיליה, זה לא היה מוסיף כלום", הוא מבהיר. "כל פרייז לא היה פחות חמור ממה שנבחר".
אחד מעיקרי הביקורת שנמתחה על כשר בכתבה היה שהוא מציג עצמו כדובר ההורים השכולים באשר הם. ואף על פי שבכל תרשומותיו של לבל אין זכר לכך שמי מהם אמר זאת מפורשות, לא היסס לצטט אחד מהם כך: "הוא מנסה להפוך לדובר ההורים השכולים המדבר בשמנו מעל כל בימה". "התרשמתי כי הכתב שם בפי המרואיינים ביטויים התואמים את השקפתו", סיכמה השופטת דותן. ובמקום אחר אמרה: "מכל מקום, התרשמתי כי הכתב, אודי לבל, גיבש את דעתו ביחס לתובע והתבטאויותיו הפומביות ולצורך הכנת הכתבה התאים את הציטוטים מפי מרואייניו למגמת הכתבה, גם אם הדברים לא נאמרו על ידם... לנוכח אי הדיוקים שנתגלו, אני חוששת שלא ניתן לסמוך גם על התרשומת כמשקפת את הדברים שנאמרו".
אין זה יוצא דופן שעיתונאי מנצל חולשות של מרואיין כדי להוציא ממנו כותרת מושכת. אך בתגובה ל"העין השביעית" חזר לבל וטען, כי לא סילף את דברי המרואיינים. "אני טוען שהציטוטים נכונים", אמר. "הפער בין מה שכתוב בניירות לכתבה זניח עד לא קיים. מעולם לא היה לי רצון להמציא למישהו ציטוט. כל מה שאתה מצרף, אין עמו בעיה כל עוד אתה לא משנה כל משקל של תוכן הדברים". את הטענות על אי דיוקים שהועלו נגדו בבית-המשפט הסביר בכך, שעברו שנים מאז פרסום הכתבה, וייתכן שהוא לא מצא את כל התרשומות הרלבנטיות. לבל גם זעם על שלא נבדקה כלל האפשרות שעורך הכתבה שגה ושינה דברים שלא לצורך. לדבריו, הוא מחפש עתה אחר הדיסקט ובו הנוסח המקורי ששלח לעיתון, כדי להשוות את הנוסחים. להגנתו הוא מוסיף, שאם היו למרואיינים טענות על סילוף דבריהם, יכלו לעשות זאת בעיתון או לאחר מכן בכתבה של ורד קלנר במקומון "כל העיר" (10.7.98). הדבר היחיד המוזכר שם הוא רמיזה של עו"ד חנית נוב, באת כוחם של שני הפרופסורים הנתבעים, יואב אריאל ויוסף אגסי, על הוצאת ציטוטים מהקשרם. הדברים נאמרו בקשר לכוונתם של השניים לתבוע את "ידיעות אחרונות" כצד שלישי, מפחד התביעה של כשר. "הם לא הלינו על הציטוטים ונשארו איתי ביחסים טובים", אומר לבל על מרואייניו.
עניין נוסף העולה מפסק-הדין הוא החיפוש אחר מרואיינים הנמנים אך ורק עם בני הפלוגתא של אסא כשר מן האקדמיה ומקרב ההורים השכולים, בלא להביא עמדות שונות, שמן הסתם קיימות גם הן. "הכתב חיפש מלכתחילה מרואיינים אשר יהיו מוכנים לבקר את גישתו של התובע (כשר; עב"א) על מנת שיציגו את הדיוקן שאותו ביקש לתאר בכתבה", אומרת דותן. בראיון עמו טען אודי לבל, כי לא היה באקדמיה ולו אדם אחד שיגן על עמדת כשר, ובכלל, אם המרואיין המותקף מגיב בהרחבה, אין צורך להוסיף לו סניגורים. זו גם עמדתם של גורמים אחרים ב"ידיעות אחרונות".
ועוד כשל אתי חמור העולה מפסק-הדין: בתצהיר אישר לבל, שבפנייתו לאחד ההורים השכולים הציג עצמו כחוקר יחסי צבא-חברה בתרבות הישראלית. במסגרת היחסים שהתפתחו בין השניים אף התלווה לבל למפגשים עם הורים שכולים. "נראה שלא הובהר למרואיינים, שכל אשר נאמר על-ידם בשיחותיהם עשוי לשמש נושא לכתבה בעיתון", קבעה דותן בפסק-הדין.
באמצע חודש אפריל השנה פסקה השופטת, כי אין הוכחות שחלק נכבד מהאמירות הקשות אכן נאמרו מפי המרואיינים, ולפיכך הם אינם נושאים באחריות המשפטית. יתר על כן, גם הדברים המצוטטים הינם חיווי דעה בלבד ואינם בבחינת הוצאת לשון הרע. דותן דחתה את התביעה של כשר והורתה לו לשלם 40 אלף שקל הוצאות משפט לנתבעים. היא גם מתחה ביקורת על התנהלות "ידיעות אחרונות" בפרשה. לדבריה, כאשר הסתבר לעיתון שהוגשה תביעה נגדו, נטש את ההורים השכולים להתמודד לבדם בבית-המשפט. "לנוכח התנהגות חסרת תום לב" החליטה השופטת לשלול מן העיתון החזר ההוצאות המשפטיות.
אודי לבל עצמו הפיק לקחים אחדים מהפרשה. "כשהגעתי עם האמפתיה שלי, נפרצו הגבולות באופן גס. ההורים היו מתקשרים אלי 24 שעות ביממה. הפכתי למייצג התקשורת האמפתית להורים השכולים". לדבריו, היה עליו לשמור על מערכת יחסים פורמלית יותר. לקח אחר מבחינתו הוא שאולי תם עידן העט והנייר ויש לעבור להקלטות רשמקול, הנחיה שכאמור, מקובלת זה מכבר במוסף "7 ימים", ושלבל לא היה מודע לה. "אולי צריך להחתים אנשים על הטקסטים שאמרו. מרואיינים מדברים קילומטרים, ויש חוזה לא כתוב, ואף מרואיין אינו חושב שכל הטקסטים ייכנסו".
הדרמה המשפטית סוקרה בהרחבה במוסף "הארץ", בכתבה של שרה ליבוביץ'-דר מ-25.4.2003. הכותבת התמקדה בעימות בין אסא כשר להורים השכולים ולעמיתיו באוניברסיטה, והתעלמה לחלוטין מן ההיבט התקשורתי של הפרשה ומן הדיון בנוהלי העבודה של העיתונאי. פסק-הדין סוכם כך: "השופטת שרה דותן דחתה את תביעתו של כשר, חייבה אותו לשלם לנתבעים 40 אלף שקל הוצאות משפט וקבעה ש'חלילה לו לבית-המשפט לנסות ולחסום ויכוח לגיטימי בין שתי השקפות עולם סותרות'". ליבוביץ'-דר, משפטנית בהשכלתה, אומרת כי הקדישה לכך מחשבה רבה. "חשבתי שמבחינה ציבורית היו נושאים חשובים יותר. איך אודי לבל עובד - זה אינו מעניין. במשפט עלו נושאים חשובים מבחינה ציבורית. למשל, אם כשר השתלט על תחום הפילוסופיה, או יחסיו עם ההורים השכולים", הסבירה.
הפרופ' אסא כשר, חבר נשיאות מועצת העיתונות, זועם על הכתבה ב"הארץ" ומכנה אותה "מצג כוזב". "היא (הכתבת; עב"א) מתנהגת כאילו היא היתה שם. אסור לה מבחינת האתיקה העיתונאית לעשות זאת. כתב ב'ניו-יורק טיימס' פוטר גם בשל דברים כאלו. חוץ מזה שהיא הסתירה את מרבית פסק-הדין". כשר מאשים את הכתבת, כי העדיפה את העיסוק במאבק יוצא הדופן בין פרופסור להורים שכולים, בין פרופסור לעמיתיו. "הסיפור העיתונאי (אי הדיוקים של לבל; עב"א) הוא יבש וקלוש", הוא אומר בציניות. "מדוע השמות לבל וגלעזר לא הוזכרו בכתבה?". ליבוביץ'-דר מצדה מאשרת, כאמור, שבחרה לעסוק ביחסי כשר ועמיתיו, ומספרת שנכחה בהכרעת הדין ומרבית תיאוריה שאובים ונסמכים על קריאת יותר מאלף עמודי הפרוטוקול של המשפט.
אסא כשר טרם החליט אם יערער על פסק-הדין. בכל זאת הסכים לומר את הדברים האלה: "דברים בלתי נסבלים פורסמו ולא נדרשתי להגיב עליהם". אשר לתביעה של ההורים השכולים המופתעים, לאחר שכבר פורסמה תגובתו על-פי ההסכם עם "ידיעות אחרונות", אמר כשר שאלה שני הליכים מקבילים שאין קשר ביניהם. דורון גלעזר, כיום עורך התוכנית "עובדה" בערוץ 2, סירב להגיב. ואודי לבל היום הוא ד"ר למדעי המדינה באוניברסיטת בן-גוריון, ומלמד, בין השאר, עיתונות ואתיקה עיתונאית.
עמית בן-ארויה הוא כתב "זמן תל-אביב" וסטודנט למשפטים
גיליון 45, יולי 2003
תגובה: כתבו עלי ב"העין השביעית"
אסא כשר
מערכת "העין השביעית" ראויה לשבח על פתיחת המדור "כתבו עלי בעיתון", הנועד לבירור תלונות של "אנשים, שלדעתם נעשה להם עוול מובהק כאשר כתבו עליהם בעיתון". אמנם לא פניתי אל "העין השביעית" בבקשה לברר טענות קשות שיש לי בדבר מה שכתבו כנגדי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (אודי לבל, 31.10.97) ובמוסף "הארץ" (שרה ליבוביץ'-דר, 25.4.2003), אולם אני מקבל בברכה את החלטת המערכת לפתוח את המדור בפרסום כתבה בעניין טענותי (עמית בן-ארויה, יולי 2003).
עם זאת, אני רואה חובה לעצמי להגיב על כתבה זו, מפני שהיא עצמה לא עומדת כראוי במבחני האתיקה העיתונאית, הנדרשת במיוחד בעיתון המציג את עצמו כ"במה לעיתונאים המוטרדים מהרמה המקצועית ומהאתיקה של התקשורת הישראלית". הנה טענותי, בקצרה, מן הקל אל הכבד.
ראשית, הכותרת "נטושים בשדה הקרב" וכותרת המשנה המספרת ש"ידיעות אחרונות" "הפקיר מרואיינים, שצוטטו בכתבה שפרסם, לתביעת דיבה". לפי כללי האתיקה, על הכותרת לשקף את תוכן הכתבה, אולם הכותרת משקפת בדיוק ארבע שורות בכתבה, במקום שתשקף את מה שקבע פסק-הדין על ההתנהגות הלא אתית של הכתב לבל ותשקף את גילויי ההתנהגות הלא אתית של הכתבת שרה ליבוביץ'-דר.
שנית, הכתבה כוללת טענות עובדתיות לא נכונות בדבר פרסום התגובה שלי לכתבה ב"ידיעות אחרונות". מעולם לא "ניתנה (לי) ההזדמנות להגיב על טענות מקטרגי בכתבה". הקטעים שהגשתי בגינם תביעה על לשון הרע לא הוצגו בפני לתגובה, לא על-ידי לבל ולא על-ידי אף אחד אחר. ומעולם לא ביקשתי לכלול בכתבה המקורית "תגובת עמוד". לאחר פרסום הכתבה הסכימה סגנית עורך המוסף לפרסם תגובה שלי, בתנאי שתהיה כללית וקצרה. התגובה שלי נשלחה למוסף, אולם העורך דורון גלעזר סירב לפרסם אותה. מאוחר יותר, כשעו"ד לוינבוק פנה מטעמי אל המרואיינים ואל אנשי העיתון, פורסמה התגובה שלי במוסף, בשינויים קלים.
הכתבה לא מזהה את מקור התיאור המוטעה בדבר "ההזדמנות להגיב". תיאור זה מוכר לי מחומרי בית-המשפט כגרסתו של דורון גלעזר לבדו והדעת נותנת (גם על יסוד שאלות שהציג לי כתבכם ושלא מצאו ביטוי בכתבה), שגלעזר הוא המקור של התיאור המוטעה הפותח את הכתבה שלפנינו. על-פי האתיקה לא ייתכן להשתמש בדבריו של מקור, מצד אחד, ולתאר אותו בסוף הכתבה כמי ש"סירב להגיב", מצד שני. זהו שימוש לרעה, חדש ומסוכן, באפשרות שלא לזהות מקורות עיתונאיים.
שלישית, הכתבה מציגה תיאור לא נכון של מה שפורסם במוסף "הארץ". דוגמה פשוטה: לפי הכתבה "הדרמה המשפטית סוקרה בהרחבה" במוסף "הארץ", אולם האמת היא שעובדות מרכזיות לא נזכרו כלל, ביניהן השתיקה האומרת דרשני של כל המרואיינים עד המשפט. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" אחד מהם אומר על העיסוק שלי בשכול שהוא "נקרופיליה". הוא לא שולח לעיתון הכחשה. עורך-הדין שלי פונה אליו, אבל הוא לא טורח לענות לו. רק בבית-המשפט הוא מתכחש לדבריו, אבל מתחמק מלומר מה אכן אמר לכתב.
ועוד דוגמה חמורה: הכתבה שלפנינו מביאה את סיכום המשפט לפי דברי העיתונאית שרה ליבוביץ'-דר במוסף "הארץ": "השופטת... קבעה ש'חלילה לו לבית-המשפט לנסות ולחסום ויכוח לגיטימי בין שתי השקפות עולם סותרות'". זהו תיאור כוזב. ליבוביץ'-דר מסתירה מקוראיה, ועמית בן-ארויה לא טורח לגלות לקוראיו, כי זו הערה צדדית של השופטת, בדבר אמירה של אחד הנתבעים שלא עליה תבעתי אותו לדין. הערה זו מופיעה במסגרת קביעה של השופטת, כי אמירה אחרת של אותו נתבע לא הוכח שנאמרה על-ידו, מפני שאי-אפשר לסמוך על לבל, לא בכתבתו ולא בעדותו. יתר על כן, ליבוביץ'-דר מסתירה ובן-ארויה לא מגלה, כי לפי פסק-הדין, "המחלוקת העיקרית" במשפט היתה בשאלה אם מה שהופיע בכתבה ב"ידיעות אחרונות" אכן נאמר על-ידי המרואיינים (מלבד אחד) או לא. איך אפשר לעבור על קביעה זו בשתיקה, בכתבה של מוסף "הארץ" על אודות המשפט, בלא לרמוס את האתיקה העיתונאית, כדי לשרת מגמות מוכנות מראש? כתבה בהקשר של אתיקה עיתונאית לא רשאית לעבור בשתיקה על עבירות גסות כאלה על האתיקה העיתונאית.
רביעית, הכתבה כוללת טענות שיש בהן כדי לפגוע בי, אולם לא ניתנה לי הזדמנות להגיב עליהן, בניגוד לכלל יסודי של האתיקה העיתונאית. בתגובה על הנאמר בפסק-הדין, בדבר המגמתיות הבוטה של הכתבה של אודי לבל, הוא מהין לומר לכתבכם "כי לא היה באקדמיה ולו אדם אחד שיגן על עמדת כשר". זוהי טענה שקרית ופוגעת ומן הדין האתי היה לאפשר לי להגיב עליה במסגרת הכתבה. הגישה שלי אל עולם ביטויי השכול זוכה לתמיכה רחבה באקדמיה. מאמרים שלי פורסמו בבימות מקצועיות, בארץ ובעולם, נלמדו בסמינריונים אוניברסיטאיים ויושמו במסגרות מעשיות שונות. אותה גישה זוכה לאהדה ניכרת גם בתוך "משפחת השכול", הנותנת ביטויים רבים מספור לרצון של הורים שכולים ואחרים לאמץ אותה. גם הגישה שלי אל עולם הפעילות הצבאית, ככל שמדובר באתיקה שלה, זוכה לתמיכה אקדמית רחבה. ספרי "אתיקה צבאית", לדוגמה, זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. כדי לא לפגוע בעיקרון של "יהללך זר ולא פיך", אסתפק בזה.
העיתון "העין השביעית" מציג את עצמו, בצדק, כאחד מנאמניה של האתיקה העיתונאית. המדור "כתבו עלי בעיתון" הוא גילוי חשוב של נאמנות זו, אולם גם הרמה האתית שלו עצמו חייבת לעלות, באופן מובהק, כדי שלא תאבד לו יכולתו לקנות לעצמו אמינות של ממש.
פרופ' אסא כשר הוא ראש הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה, אוניברסיטת תל-אביב
גיליון 46, ספטמבר 2003