בתחילת פברואר הגיעו שרת החינוך לימור לבנת ואמה, זמרת המחתרות שולמית לבנת, לאזכרה למפקד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן. מלבד המשתתפים הקבועים - בני משפחה, לוחמים ותיקים ומעריצים - המתינו לשרה גם כמה פעילי ימין בראשות איתמר בן–גביר וצוות של ערוץ 2. כמתוכנן, המהומה לא איחרה לפרוץ: אנשי הימין הקיפו את השרה, קראו קריאות גנאי והחליפו דחיפות עם אחד ממאבטחיה. לבנת עזבה בחופזה וכחצי שעה לאחר מכן כבר התראיינה על התקרית ובין היתר קראה לאנשי הליכוד למנוע מסיעת "מנהיגות יהודית" (שאנשיה כלל לא היו קשורים לאירוע) להגיע להישגים בבחירות למזכירות הליכוד שהתקיימו למחרת.
גם הכרוניקה של הפרק הבא לא הפתיעה אף אחד מגיבוריו: בשעה שמונה בערב נפתחה בדרמטיות מהדורת חדשות ערוץ 2 בדיווח על "תקיפתה" של לבנת. בתום הדיווח עבר השידור לכתב המתיישבים, אילן לייזרוביץ', שהזהיר מכוונות הימין הקיצוני לפגוע בשרים ומיכולתו להגיע אליהם. לא ברור אם עורכי ערוץ 2 פתחו בכתבה הזו מתוך ההערכה שהתמונות שברשותם בלעדיות, אולם אין ספק שהתאכזבו כאשר צילומים דומים מהתקרית, שהגיעו לערוצים האחרים בתיווכם ובעידודם של אנשי הימין, שודרו בערוץ הראשון ובערוץ 10, גם אם ביתר מתינות. בעקבות ערוצי הטלוויזיה פורסמה הידיעה באתרי האינטרנט ולמחרת בשלושת העיתונים. תוכניות הבוקר ברדיו לא איחרו לקפוץ על העגלה. "פול–האוס לאיתמר בן–גביר וחבריו", סיכם בדיעבד כתב המסקר את ענייני המתנחלים.
הסיפור הזה מדגים היטב את היחסים שבין פעילי הימין לתקשורת מאז ההכרזה על ההתנתקות. בדומה להתנהלותם בצמתים מרכזיים קודמים של המו"מ המדיני, אנשי הימין יוזמים פרובוקציות תקשורתיות חדשות לבקרים כדי להעביר את המסר שלהם לקהל נרחב ככל האפשר. כמו באמצע שנות התשעים עם הפולסא דנורא נגד רבין, הקריאות "בוגד" שהוטחו בו, צילומיו במדי אס.אס וכמובן טקס ההשבעה המפוברק על קברי לוחמי המחתרות בהר הרצל (על כל הבעייתיות הגלומה בעובדה שמארגנו היה סוכן שב"כ), גם עתה מסקרת התקשורת את הפעולות הללו. אולם בניגוד לסיבובים הקודמים נוצרה בחודשים האחרונים נכונות רבה יותר של כלי התקשורת לבלוע את הפרובוקציות ולפרסמן, לעתים תוך התעלמות מערכו, או חמור מזאת, ממידת אמינותו של הסיפור.
"תקיפת לבנת" מדגימה זאת היטב: אנשי הימין הפיקו אירוע פרובוקטיבי להפליא, דאגו לסיקור ראשוני, הפיצו חומר מצולם לכלי תקשורת שלא היו נוכחים (ואפשר להעריך שזה היה תוך רמיזה שלערוץ 2 צילומים בלעדיים) ובתמורה זכו לכותרות עבות. ערוץ 2 עשה הכל כדי שהצילומים שבידיו יהפכו מסתם סרט וידיאו להישג: הסיפור מוקם ראשון במהדורה, זמן הדיווח היה ארוך וקריאות הגנאי שהופנו ללימור לבנת תוארו כ"תקיפה". יתר כלי התקשורת נגררו אחרי המומנטום שנוצר והבליטו את הידיעה.
כתב ערוץ 2 אילן לייזרוביץ' אומר שהגיע למקום "במקרה" כדי לראיין את אחד מאנשי הימין שהשתתפו באזכרה. הבחירה בבית–הקברות, לדבריו, נעשתה אך ורק משום שהפעיל היה בדרכו לשם ולא כיוון שהכתב ידע מראש על המארב לשרה. "כשהסתיים הראיון הגיעו האחרים והחלטתי לחכות ולראות אם יהיו עימותים", הוא אומר. לייזרוביץ' גם לא חושב שהסיפור נופח. את השימוש במינוח "תקיפה" הוא מסביר בדחיפות שהיו בין איש ימין למאבטח, ואת הסיקור הנרחב בעובדה שאנשי הימין הגיעו לטווח נגיעה מהשרה.
בן–גביר, לעומתו, דווקא מסכים שהדיווחים היו מוגזמים מעט. "כל עם ישראל ראה את התמונות וראה שלא נגעתי בשרה ולא תקפתי אותה. אז למה לא הגשתי תביעת דיבה נגד כל מי שאמר תקיפה? כי לא מפריע לי מה אומרים כל זמן שאני מקבל את הבמה (...) כל עוד התקשורת מכניסה את המלל והצעקות שלנו, מבחינתי זה מצוין".
איור: גיא מורד
▪ ▪ ▪
באופן מפתיע משהו, אנשי הימין שהתראיינו לכתבה זו לא התכחשו לשימוש בפרובוקציות ובניפוח אירועים ככלי להעברת מסרים. "אנחנו במאבק על ארץ ישראל, וכדי לנצח בו כמעט כל האמצעים כשרים", אמר אחד מהם. שני הסביר שהאינתיפאדה והגזירות הכלכליות יצרו סף גירוי כה גבוה עד שרק "סיפורי ענק" זוכים לתשומת לב של צרכני התקשורת. "ובמצב הזה איזו ברירה יש לנו?".
במאבק על דעת הקהל מפעילים אנשי הימין הקיצוני את כל הארסנל האפשרי: התבטאויות קיצוניות, כתובות נאצה, מודעות וסטיקרים פרובוקטיביים, השוואת הפינוי לשואה, איומים לפגוע בתשתיות, לחדור להר הבית ולפגוע בבעלי תפקידים, חסימות כבישים ועוד ועוד. האם מדובר בפרובוקציות תקשורתיות בלבד או בפעולות מחאה ממשיות? תלוי את מי שואלים. אנשי הימין טוענים שמדובר בפעילות אותנטית וכי הם אמנם משקיעים מאמצים בהשגת סיקור, אולם לא מבצעים פעולות סרק. לעומתם, רוב העיתונאים טוענים שחלק ניכר מהפעילות פרובוקטיבי גרידא. בין היתר הם מצביעים על תזמון הפעילות לשעות רלבנטיות להופעת כלי התקשורת. כך, למשל, כתובות נאצה שמתאימות למבזקי הרדיו יימצאו תמיד בשעות הבוקר בעוד שחסימות הכבישים יהיו תמיד בעיתוי מתאים למהדורות הטלוויזיה.
הדובר הבולט ביותר של הימין הקיצוני הוא איתמר בן–גביר, דובר תנועת כהנא בתוארו הרשמי. בן–גביר, חשוב לציין, הוא הרבה יותר מדוֹבר - הוא הקשר הכמעט יחיד של כלי התקשורת למה שמכונה "הימין הקיצוני", שמטבעו נוטה להסתגר בפניה. הפניות אליו רבות מספור וכוללות את כל הפעילות העיתונאית האפשרית: בקשות לראיין את חוסמי הכבישים, צילום ישיבות "סודיות", קייטנות של נוער "כך" ואפילו התחפושות הפופולריות בהילולת ברוך גולדשטיין. ובן–גביר, דובר מוכשר ומיומן, משתדל לא לאכזב אף אחד והופעותיו בכלי התקשורת כה תכופות עד שאמינותו כ"ימין קיצוני" נפגעת משהו.
"יש תשוקה גדולה בשוק לסיפורים. עיתונאים דורשים את זה ובמצב שבו כל ילד שדוחף שוטר הופך להיות כותרת ראשית, ברור למה. וכשיש דרישה אז מייצרים", הוא אומר. יחד עם זאת מדגיש בן–גביר שהאירועים שהוא עומד מאחוריהם אינם הצגה. "כל דבר שהבטחנו קיימנו, וכל דבר ששודר וצולם באמת נעשה. פה אולי הגזימו, שם נתנו לזה חשיבות יותר מדי גדולה, אבל זה התפקיד שלי כדובר: להבטיח שהידיעה שלי תתפוס נפח כמה שיותר גדול".
אז אולי הקשר בין מה שקורה בשטח למה שמדווח מקרי לחלוטין?
...יש בתיאוריה הזאת הרבה מן האמת. כל אחד מהצדדים מעוניין לתת לזה נפח יותר גדול מאשר במציאות. זה בוודאי. זה נכון. אבל אני לא מקבל את התיאוריה שאומרת שעושים דברים יש מאין... המציאות קיימת.
צומת מידע אחר הוא ההיסטוריון אריה יצחקי מגוש–קטיף. יצחקי מספר שהחל לדווח על אירועים לאחר שחש שיש ואקום בדברור עמדת תושבי הגוש. הוא מסכים שהסיקור סובל מניפוח, אולם מפנה אצבע מאשימה לעבר המשטרה, צה"ל ומינהלת ההתנתקות וטוען שהוא מוסר אך ורק "מידע עובדתי".
ומה עם תרגול ההתנגדות ההמונית לפינוי וההאנגרים העמוסים מזון ששניהם הגיעו ממך, פורסמו בעיתונים ולא ממש התרחשו?
לגבי התרגיל - נערך תרגיל קטן על דגם. אמנם הבטחנו משהו יותר גדול אבל בסופו של דבר החלטנו לא ליצור הרתעה (במשטרה; א"א), והתרגיל הגדול נדחה לפסח. לגבי המבצע לאיסוף מזון, הוא מתבצע והמזון והמצרכים האחרים זורמים להאנגרים... עוד כמה שבועות הימ"חים יוצגו כשהם מפוצצים.
מדוע משתפת רוב התקשורת פעולה עם הפרובוקציות, או כפי שהגדירה זאת עיתונאית ועורכת: "למה כל התקשורת נובחת על העץ היחיד שנמצא מתחת לפנס במקום על המקום שבו מתבשל רצח רבין הבא?"
אחד מכתבי ההתיישבות (וכאן המקום לציין שכמעט כל העיתונאים שהתראיינו לכתבה הזאת דרשו להישאר חסויים) מסביר ש"יש ימין קיצוני אמיתי שמבין שורותיו יבוא רוצח ראש הממשלה הבא, אבל אליו אף אחד לא יכול להגיע, כי אנשיו לא משתפים פעולה. אז אני משלם מחיר בזה שאני מפרסם אנשים שהם לא באמת מסוכנים, ושקצת מגזימים בתיאורים שלהם, אבל בתמורה אני מביא לתודעה את הסיפור היותר גדול על הסכנה והתסיסה". כתב אחר בוטה הרבה יותר: "כל הכתבים אוכלים מהיד של בן–גביר ועוד שלוש–ארבע דמויות מוכרות, כי אי–אפשר להגיע לקיצונים האמיתיים. גם השב"כ לא מצליח".
כתבים נוספים מסכימים, אולם מפנים אצבע מאשימה גם למערכות שלהם שמפעילות לחצים "להביא סיפור" בכל מחיר. הכתבים ציינו שאנשי הימין מודעים היטב ללחצים ומאיימים שאי פרסום יגרום להעברת המידע למתחרים.
שיקולי העורכים שונים, כמובן. בעולם תקשורתי תחרותי סיפורים סנסציוניים הם בעלי ערך גבוה מלכתחילה, וכאשר הסנסציה קשורה לאירוע המרכזי שעל סדר–היום, ערכה גבוה שבעתיים. כך קורה שידיעה הנוגעת לקיצוניות המתנחלים או ל"מבצע" חדש שלהם תפורסם בהבלטה והרחבה גם אם ערכה הממשי מוטל בספק, ולעתים גם אם כבר פורסמה במקום אחר. הדוגמאות לכך רבות: ההכרזות על הכוונה לגנוב אוטובוסים כדי להסיע לגוש–קטיף מתנגדים להתנתקות, איומים לעקור פסי רכבת ולפגוע בתחנות כוח, דיווח על אימון מתוכנן להתנגדות לפינוי (שכאמור לא התקיים), הנחת חפצים "חשודים" בידי המתנגדים, ואפילו העיסוק בשאלה אם המתנגדים ישכבו על הקרקע כ"שק תפוחי–אדמה" או שמא "יתפתלו כדגים". "יש כלי תקשורת שבהם זה מגיע לרמה ביזיונית", אומר כתב לענייני התיישבות. "נחצו קווים אדומים והחשוב שבהם הוא הערבוב בין מציאות לפיקציה".
▪ ▪ ▪
שני סיפורי התנגדות להתנתקות שזכו לרוב החשיפה התקשורתית בחודשיים האחרונים הם כוונת הימין הקיצוני להכניס להר הבית עשרת אלפים תומכים, וחסימות הכבישים. בלי קשר לדרך שבה הסתיימה העלייה להר הבית, התחקות אחר מקורם ודרך פרסומם של הסיפורים מעלה שאלות אתיות כבדות משקל ביחס למידת מעורבותה של התקשורת בניפוח הדיווחים וב"יצירת אירוע".
סיפור העלייה להר הבית החל להתגלגל בעקבות פרסום באחד מאתרי האינטרנט של הימין שקרא לרבבות יהודים לעלות להר. כמה שבועות אחר–כך הציגה המשטרה תרחיש, ולפיו ינסו אנשי הימין לרתק כוחות גדולים לירושלים באמצעות פרובוקציה בהר הבית, והוא פורסם בהרחבה.
בתחילת מרץ פרסם "מעריב" ידיעה על ישיבת הכנה סודית של הימין הקיצוני לקראת המבצע. ימים ספורים אחר–כך שודר בהבלטה ובדרמטיות יתרה דיווח בחדשות ערוץ 2 על ישיבת תיאום של עשרות ארגוני ימין לקראת "מבצע רבבה". באמצע מרץ "חשף" ניסים משעל בתוכניתו "משעל חם" סיפור שהוגדר כבלעדי - צילומים מישיבה "סודית" שדנה במבצע. בצילומים נראו המשתתפים בבירור וביניהם איתמר בן–גביר (שלבקשת התוכנית ארגן את הצילומים), נועם פדרמן, ברוך מרזל ואחרים.
ישראל סגל, העורך הראשי של "משעל חם", מסביר שמאז רצח רבין הוא מתייחס ברצינות לכל איום של הימין הקיצוני ואין לו ספק שהישיבה היתה אותנטית. "היא אמנם נעשתה מתוך ידיעה שיש מצלמה, אבל למרות זאת אני לא מקל ראש בתוכנה. בסופו של דבר מהאנשים שנחשבים ללא רציניים מגיעות הצרות הכי גדולות". סגל ציין שהצגת החומר כ"בלעדי" התייחסה לצילומים ולא לתוכניות הימין.
בכך לא תמה הסאגה: בתחילת אפריל פרסם "ידיעות אחרונות" ידיעה גדולה על הידוק האבטחה סביב הר הבית, ובה התייחסות נרחבת לתוכניות הימין. הידיעה חשפה שהמבצע יתקיים ביום ראשון, 10 באפריל. בעקבות הפרסום שידרו הערוץ הראשון וערוץ 2 ידיעות חוזרות על המבצע. הודעת המשטרה, שנכללה בכל הדיווחים, שלא תתיר את כניסת אנשי הימין לא גרמה לאף אחד למתן את התרחישים האפוקליפטיים, ולמחרת פורסמה שוב בכמה כלי תקשורת, הפעם כידיעה נפרדת על סגירת ההר לכניסת יהודים. הידיעות הללו שולבו ברוב המקרים בדיווחים על חששות השב"כ מפני כוונה לבצע פיגוע בהר, ידיעות שפורסמו בעבר כמה פעמים ואינן קשורות לעלייה להר. בימים הבאים רק התעצם המחול התקשורתי: חששות התעוררו גם ביחס לתפילת המוסלמים, ח"כים מהימין הכריזו שיעלו ואילו ח"כים ערבים הודיעו שימנעו זאת בגופם ועוד ועוד. ביום העלייה הוקדשו כל כותרות כלי התקשורת לחששות מהסלמה בעקבות העלייה להר ואירועים בטחוניים נוספים בעזה.
כשהגיעה שעת התכנסותם של אנשי הימין, הסתכם מספרם בעשרות בודדות. התגובה התקשורתית להתרחשויות היתה מהירה כברק: בדיווחים מהשטח הפכה בבת–אחת התנועה המארגנת ממאיימת, מסוכנת וקיצונית - לקיקיונית. רק עשרת אלפים מתפללים מוסלמים, שבעקבות החשיפה בתקשורת באו להגן על המסגדים, סיפקו את חומר הבעירה לעיתונאים.
"לנפח את הבועה לממדים האלה ולזרוע פאניקה מיותרת היה ממש חוסר אחריות, בעיקר של התקשורת אבל גם של כוחות הביטחון. זה יכול היה להיגמר גם במהומות עם נפגעים", אומר כתב ערוץ 10 ינון מגל. הוא מוסיף שהכותרות שנופחו מעידות בעיקר על חוסר הבנה של השטח ופעיליו, ולא על כוונה לעוות את המציאות. "לוקחים דברים שצפים על המים, לא מכירים את הניואנסים, לא את הנפשות הפועלות ולא את המשקל שלהן – ומפרסמים", הוא אומר.
כתב שדיווח על החששות אומר שהיה ברור לו שהדיווחים על אלפי מפגינים מוגזמים וכי הוא ציפה לכמה מאות. הוא מאשר שלא בדק מראש את יכולתו הלוגיסטית של הארגון להביא עשרת אלפים מתפללים ולא את היקף התמיכה בו בהתנחלויות. לאור הערכותיו המוקדמות, מדוע לא מיתן את דיווחיו? הכתב אומר שהשילוב בין תחזיות המשטרה והשב"כ שיהיה "אירוע גדול", הלחץ מצד המערכת והפרסומים בכלי התקשורת האחרים גרמו לו לפקפק בהערכותיו שלו.
פעולת מחאה אחרת שממקדת עניין רב היא חסימות הכבישים. החסימות מתוזמנות כמעט תמיד לסביבות השעה שבע בערב, סמוך למהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה, וכתבים נבחרים מקבלים התראות שמאפשרות להם להגיע עם ניידות שידור בלי להיתקע בפקקים. החסימות מלוות לרוב בפרסומים נוספים. כך, למשל, לקראת סוף מרץ ויומיים אחרי חסימת כביש החוף, פרסם "ידיעות אחרונות" בכותרתו הראשית ראיון עם חמישה חוסמים. העיתון, באמצעות כתבו חיים לוינסון, ביקש מבן–גביר שיארגן פגישה עם החוסמים. הראיון, שפורסם ללא שמותיהם של החוסמים ועם צילום כשגבם למצלמה, נפתח במשפט: "יום לאחר שחסמו את התנועה בכביש החוף והגיעו לכותרות, התכנסו אתמול פעילי הימין לחגיגת ניצחון קטנה בירושלים (...) כמו אקדוחנים במערבון שנפגשים לאחר שוד מוצלח ישבו הצעירים (..) החליפו חוויות והמשיכו לתכנן את העתיד (..)".
מהחמישה, שביניהם גם איילה, אשתו של בן–גביר, וכן נערה כבת 15, רק שניים טענו שהשתתפו בחסימת כביש החוף. ומה עם היתר? גורמים ב"ידיעות אחרונות" אומרים שהמצולמים האחרים השתתפו בחסימות אחרות ובכתבה לא נאמר בשום מקום שהם חסמו דווקא את כביש החוף. לגבי איילה בן–גביר אומרים ב"ידיעות אחרונות" שידוע שהשתתפה בחסימות אחרות.
חסימת הכבישים והעלייה להר הבית מעלות שאלות קשות לא רק לגבי האותנטיות של הסיפורים, אלא גם לגבי מידת מעורבותה של התקשורת ב"יצירת האירוע". האם היו הכבישים נחסמים בהיעדר ניידות השידור? האם היה הימין מתכנן לעלות להר הבית אלמלא הכותרות הראשיות? אנשי הימין משיבים בחיוב, העיתונאים חלוקים בדעתם. מצד שני, כל המרואיינים לכתבה הזאת הסכימו על שתי נקודות מרכזיות: שהימין הקיצוני תוסס ורותח; ושהדיווחים בתקשורת אינם מעבירים את התמונה המדויקת. כך או אחרת, אומר בסרקזם כתב המסקר את המתנחלים, שני הצדדים השיגו את האפקט המבוקש: "הציבור מזועזע. אמנם אין לו מושג מה באמת קורה, אבל הוא מזועזע".
אייל אברהמי הוא עיתונאי
גם הממסד מנפח
ניפוח דיווחים אינו מעשה בלעדי של הימין ושל התקשורת: גם זרועותיו של הממסד, בעיקר צה"ל והמשטרה, מעורבות בכך. אנשי הימין טוענים שעיקר המאמץ של רשויות הביטחון מופנה להדגשת אלימותם של המתנחלים והקשיים הצפויים בפינויים.
במהלך מרץ, ולראשונה מאז תחילת האינתיפאדה, החל דובר צה"ל פיקוד מרכז לדווח על אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים. כתב המסקר את התחום מספר שמדובר בדיווחים שלא לייחוס או ציטוט שמועברים בטלפון ובעל–פה, ולא באמצעות הביפרים כמקובל בדיווחים אחרים. גורמים צבאיים בתגובה: "כשמגיעה פנייה מארגונים שונים או מעיתונאים, דובר צה"ל מעביר את מלוא המידע". הגורמים הדגישו כי צה"ל פועל ברגישות המתבקשת בכל הנוגע לפינוי וכי אין לו שום עניין להציג את המתיישבים כקיצונים.
המשטרה מצדה מפרסמת "תרחישים" אפוקליפטיים על הצפוי. "אולי הם חושבים שכך הם ישכנעו את האוצר שממתינה להם משימה כבדה ושמגיעה להם תוספת תקציבית. על ההשפעה שיש לזה על הציבור הם חושבים פחות", אומר כתב לענייני משטרה. המשטרה גם מדווחת באדיקות על כתובות נאצה, סטיקרים ומודעות שצצים בכל רחבי הארץ. דובר המשטרה, עופר סיוון, דוחה את הטענות מכל וכל: "משטרת ישראל נערכת לבצע את המשימה בתבונה וברגישות ותוך הבנה למצוקות המתיישבים. כל השיקולים ענייניים לחלוטין ובמסגרת חובתה של המשטרה לשמור על הסדר הציבורי".
גיליון 56, מאי 2005