ב-1 בנובמבר 1991, ערב צאתו לוועידת מדריד כמזכיר ממשלתו של יצחק שמיר, העניק אליקים רובינשטיין את אחד הראיונות העיתונאיים הראשונים שלו. המראיינת היתה תלמה אדמון מ"מעריב". כשנשאל על שיחות השלום עם מצרים בקמפ-דייוויד, שגם בהן נטל חלק יותר מעשור קודם לכן, חשף רובינשטיין את יחסו המסויג למדי לאמצעי התקשורת. "העובדה שלא היתה תקשורת בקמפ-דייוויד", הסביר, "שהיה שם מין הסגר כזה, היא שהביאה להסכם. אלה תנאים קשים להשגה פעם נוספת. אין לי בעיה עם התקשורת, אלא שלא תחבל... בכל מקרה, אני יודע שבלי תקשורת אי-אפשר. זה מה שיש".
12 שנים מאוחר יותר, ערב פרישתו מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הופיע רובינשטיין בכנס של מכללת נתניה. הכעס, העלבון והמרירות דיברו מגרונו. העיתונות הישראלית, אמר, נגועה ב"רשעות, בורות, שטחיות, עבודה לא אתית וסימון מטרה מראש". האמירה היתה כללית, אבל העלבון מאוד אישי. מרדכי קרמניצר, נשיא מועצת העיתונות היוצא, ועיתון "הארץ", שהיה היעד העיקרי להתקפה של רובינשטיין, מיהרו להשיב אש.
כאשר נכנס רובינשטיין לתפקיד היועץ, בפברואר 1997, קיבלה אותו העיתונות בחיבוק חם. לא חם: לוהט. הוא היה הגיבור הטוב, בן-האור שבא להילחם בבני-החושך. אחר-כך בא המהפך. סיפור עלייתו ונפילתו של רובינשטיין בתקשורת הוא דוגמה בוטה לנטייה של העיתונות למהר לקשור כתרים לאלה שהיא חפצה ביקרם, ולהשליכם הצדה בשאט נפש כשציפיותיה נכזבות. הבורות, השטחיות, עבירות האתיקה וסימון המטרות מראש היו גם אז, אלא שאז הם הולידו מאמרי שבח והלל ליועץ החדש.
היועץ יוצא חוצץ: אליקים רובינשטיין (צילום: פלאש 90)
בניגוד למה שאומרים עליה, העיתונות אינה מקשה אחת. רווחות בה דעות שונות ומשפיעים עליה אינטרסים סותרים. ההבדלים ניכרים במיוחד ביחס למי שנושא בתפקיד הסופר-חשוב של יועץ משפטי לממשלה. אם הוא מכניס מו"ל של עיתון לכלא, הוא רע בעיני כתביו של אותו עיתון וטוב בעיני העיתון שכנגד. אם הוא מאמץ כתבת תחקיר של עיתון ומגלגל אותה לבית-המשפט, הוא בסדר, אם הוא סוגר את התיק מחוסר ראיות, הוא פחדן.
פרשת נמרודי הגדירה שני מחנות בתקשורת הישראלית: אלה שנלחמים את מלחמת החוקרים מול אלה שנלחמים את מלחמת הנחקרים. רובינשטיין מצא את עצמו באמצע, וחטף משני המחנות.
ראשית הדרך היתה מפנקת. עוד ב-1986, מעט לפני מינויו למזכיר הממשלה, הגדיר אהרון דולב, מבכירי הכתבים ב"מעריב", את רובינשטיין כ"עילוי של דיין במשרד של שמיר", זה ש"רבב של תככנות לא דבק בו" (29.8.86).
אל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הגיע רובינשטיין בעקבות פרשת מינויו קצר המועד של רוני בר-און. בר-און היה הרע; רובינשטיין הטוב. "דומה שאין עוד אדם במערכת הציבורית שהדעות על אישיותו וכישוריו יהיו כה מוחלטות ונלהבות", השתפך אביעזר גולן במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" (27.1.97). "רובינשטיין הוא הבשורה הטובה ביותר לשלטון החוק מאז כוננה ממשלת נתניהו", הוסיפה טובה צימוקי בטור פרשנות על היועץ הנכנס. "הוא איש יוצא דופן. גאון משפטי... ילד פלא... איש דתי וסובלני... חביב באורח יוצא דופן, לבבי ואישי... שונא קונפליקטים... איש הקונסנזוס" (27.1.97). "מעריב" לא נותר מאחור. "האיש שכולם אוהבים", הכריזה הכותרת שבישרה על אישור המינוי בממשלה, ובטור הפרשנות הנלווה הוסבר כי רובינשטיין הוא "מינוי ראוי", שניחן ב"אינטגריטי, בקיאות ובעיקר רגישות, הערכים הנתבעים ממי שיחרוץ גורלות בדיני נפשות" (27.1.97). גם ב"הארץ" נקבע כי "בחירתו תתקבל באהדה הן בקהילה המשפטית והן בקרב גורמים פוליטיים מכל גוני הקשת" (27.1.97).
כשלושה חודשים מאוחר יותר, כאשר התפרסם דו"ח רובינשטיין על פרשת בר-און, שבו נאמר כי בנימין נתניהו, צחי הנגבי ואביגדור ליברמן לא יועמדו לדין על חלקם בפרשה, עדיין נהנה רובינשטיין מאהדת התקשורת. "הארץ" הביע תמיכה בהחלטה בשני טורי פרשנות נפרדים. כך, לדוגמה, קבע אברהם טל כי בדו"ח "הומחש לעין כל כיצד שלטון החוק פועל במדינת ישראל במלוא סמכותו ובכל עוצמתו, ללא מורא וללא משוא פנים". טל גם היה סבור כי דווקא "לאי-הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים... היה דרוש לא מעט אומץ לב" (21.4.97). ב"מעריב" שלל ברוך מאירי מכל וכל את האפשרות שההחלטה על אי-העמדה לדין הושפעה מלחצים כלשהם, שכן "לכולם היה ברור שרובינשטיין וארבל הם אנשים שיושרם הציבורי עומד מעל לכל ספק, ושום לחץ לא מועיל" (20.4.97).
זאת היתה הפעם האחרונה שבה נהנה רובינשטיין מיחס סלחני בעיתונות. את האות נתנה חנה קים ב"הארץ". "ייתכן", כתבה ב-25 באפריל, "שבספר דברי הימים של היועצים המשפטיים בישראל ייכתב על רובינשטיין כי מצד אחד הוא מונה ליורשו של מי שנאשמים בפלילים רצו במינויו לתפקיד היועץ, ובכך הפיח תקווה במערכת שלטון החוק. אך מצד שני, במקום לנצל את הזדמנות הפז שניתנה לו כדי לתקן את הנורמות הציבוריות, הוא החליט דווקא להכות מכה אנושה בסעיף החוק של הפרת אמונים, שהוא כלי הנשק היחיד במאבק למען טוהר המידות הציבורי".
מכאן ואילך ניתן לזהות ביקורת הולכת ומחריפה על היועץ, שליוותה את ההחלטות שקיבל עוד באותה שנה, ובהן אי-התערבותו בהחלטה לפתוח בחקירה נגד העיתונאי אמנון אברמוביץ’ בחשד ל"ריגול חמור" לאחר שחשף כי אבישי רביב היה סוכן שב"כ. העיתונאים סירבו להשלים עם הפגיעה בעבודתם המקצועית, והרחיבו את ביקורתם להחלטות אחרות של היועץ.
אל הזירה נכנס מוסף "הארץ". בסוף אוקטובר 1997 פירסם המוסף כתבת דיוקן נשכנית למדי של שרה ליבוביץ-דר על היועץ המשפטי לממשלה. "אל תבנו עליו", הזהירה הכותרת. וכך נכתב שם: "מחיאות הכפיים על מינויו של אליקים רובינשטיין ליועץ המשפטי נדמו מזמן. הולכים וגוברים הקולות המסתייגים מתפקודו, מהססנותו ובמיוחד מכושר עמידתו הרפה מול ראש הממשלה. האם הנעליים של רוני בר-און גדולות עליו?". בהמשך באה סדרה של החלטות על סגירת תיקים של אישי ציבור: אריאל שרון ויאנוש בן-גל (בפרשת עסקת הגז עם רוסיה) עזר וייצמן (בפרשת הכספים שקיבל מהמיליונר אדוארד סרוסי) בנימין נתניהו (בפרשת המוביל אבנר עמדי). בכל הפרשיות האלה צירף רובינשטיין להחלטתו דו"ח ציבורי נוקב. העיתונות, במידה שאפשר לדבר עליה בלשון יחיד, סירבה לקבל את הסידור הזה: נזיפה מצלצלת במקום העמדה לדין. היא לא רצתה דרשות: את אלה היא יודעת לעשות לבד. היא רצתה עונש. רובינשטיין נחשד בחולשה, בהססנות, בכניעה לבעלי השררה.
העובדה שגם העיתונאים-החוקרים ננזפו רק החמירה את החשדות. פרשת נתניהו נולדה מכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" וזכתה לסיקור אינטנסיבי. רובינשטיין לא אהב את זה, כשם שלא אהב את מעורבות התקשורת בשיחותיו המדיניות תשע שנים קודם לכן. החקירה, כתב, "נערכה לכל אורכה תחת עינה הצופייה של התקשורת, דבר שהקשה על ניהולה".
הביקורת על רובינשטיין בעיתונות היתה גורפת. לאחר ההחלטה לחקור את פרשת עמותות ברק, כתב יואל מרקוס ב"הארץ" כי "היועץ המשפטי צריך להתחיל את החקירה עם עצמו ועם עמדותיו המהססות והמבלבלות" (1.2.00). יואב יצחק כתב ב"מעריב" על ההחלטה לסגור את התיק נגד עזר ויצמן (פרשה שיצחק חשף) כי "חוות הדעת של ארבל וההחלטה של רובינשטיין מעוררות תהיות" (26.5.00), ובמאמר מערכת ב"הארץ" באותו עניין נטען כי "הנורמה הנקבעת בדו"חות של רובינשטיין וארבל היא בעייתית" (26.5.00).
בפרשת נתניהו היו הדעות חלוקות. "ידיעות אחרונות" הטיח ביועץ שהוא שם עצמו במקום בית-המשפט, ומרדכי גילת הוסיף כי "אין זה מקרה שהיועץ המשפטי בחר שלא לחשוף בפני הציבור את הראיות האלה ואת הדו"ח המפורט של ארבל" (28.9.00). על אותה החלטה כתב משה נגבי ב"מעריב" כי "כדאי להזכיר שתפקיד היועץ איננו לשכנע את הציבור שהוא אמיץ, אלא לשכנעו שהחוק נאכף באורח צודק ושוויוני ושהצמרת איננה מעל לחוק. נראה שאת המטרה הזאת הוא לא השיג" (28.9.00). יואל מרקוס קבע ברשימה בעמוד הראשון של "הארץ" שרובינשטיין "דאג... לעורו לפני שהציל את עורו של ביבי" (28.9.00).
אבל במאמר המערכת שהתפרסם ב"הארץ" למחרת נאמר כי ההחלטה "לגיטימית ומוסמכת... אפשר להניח שאליקים רובינשטיין צדק בהערכתו המקצועית". גם אמנון דנקנר ("מעריב") שיבח את ההחלטה.
ההחלטה לסגור את התיק נגד צחי הנגבי במרץ 2001 - החלטה שעמדה בסתירה לעמדתו הראשונית של היועץ - חילקה את העיתונאים באופן מובהק לשני מחנות. "ידיעות אחרונות" תקף את ההחלטה בחריפות, כאשר טובה צימוקי בטור פרשנות מושחז קבעה כי "הסחבת שנקט היועץ המשפטי לממשלה... עולה על כל דמיון... כשמגיעים לתיק של איש ציבור, מאבדת התביעה הכללית את העשתונות... גם במקרה הזה מנפנף היועץ ב’דו"ח ציבורי’, או כפי שהוא מכנה זאת, ’החלטה מנומקת’. הוא שוב מגנה במלים משפטיות חמקמקות את מעשיו של איש הציבור. ריבוי החלטות כאלה - של ’משפט ללא משפט’ - מעלה סימני שאלה וקולות ביקורת על עצם צידוקה של החלטה כזאת" (7.3.01). "מעריב", לעומת זאת, נמנע באופן מופגן מלבקר את ההחלטה וקיבל את הטענה שלא היה סיכוי להרשעת הנגבי.
בינואר 2003 התפוצצה ברעש גדול פרשת אריאל שרון וסיריל קרן. הידיעה היתה של כתב "הארץ" ברוך קרא. רובינשטיין זעם על ההדלפה. בזעמו, התיר לחוקרים לחקור את הכתב תחת אזהרה ולסקור את פלט השיחות שלו. כל עיתונאי בישראל חש שהיועץ מפשיט אותו עירום: אם המדינה לא מכבדת את חסיון שיחותיו, מוטב לו לעבור לסיקור תצוגות אופנה.
"הארץ" קבע ש"היועץ המשפטי לממשלה לקה בשיקול דעתו. במקום לחקור את החשדות לשחיתות בשלטון, הוא מנסה להפחיד את העיתונות ולהרתיע אותה מלמלא את חובתה. בנסיונו זה, היועץ המשפטי פוגע בזכותם של אזרחי ישראל לקבל מידע חשוב וחיוני, בחופש העיתונות וביסודות הדמוקרטיה" (22.1.03). במאמר המערכת שהתפרסם יום לאחר מכן נכתב כי "התנהלותו של רובינשטיין בפרשה... מעידה על ליקוי חמור בכושר ההבחנה בין עיקר לטפל ועל עולם מושגים מעוות בדבר תפקידה של העיתונות... זימונו של קרא לחקירה הוא עדות לאובדן עשתונות של רובינשטיין... התנהלותו בפרשה מצטרפת להחלטות בעייתיות שקיבל בעבר, ובהן הוכיח מורך לב ונטייה מופרזת לרצות את אנשי השלטון על חשבון עיגון נורמות ראויות בחיים הציבוריים".
"ידיעות אחרונות" היה נחרץ לא פחות. במאמר המערכת מה-23 בינואר פנה סבר פלוצקר נרגשות לרובינשטיין והתריס: "חבל על זמנך ומאמציך, מר רובינשטיין. העיתונות בישראל לא תושפע מכך ולא תחדל למלא את שליחותה הציבורית". בעמוד הראשון של אותו גיליון הצהיר מרדכי גילת כי רובינשטיין "מתנהג כמי שמבקש לסתום פיות ולהלך אימים על עיתונאים בלתי תלויים... הוא טרוד מזמן בניסיון לרצות את השלטון".
"מעריב" נקרע בין האינסטינקט העיתונאי לתקוף את היועץ ובין איבתו הבסיסית לכל מה שמרתיח את העיתונים האחרים. הוא בחר באמפתיה. היועץ, כתב, "עייף, כעוס, אך בעיקר פגוע" בגלל מעשי ההדלפה. "במחווה קטנה הסיר לשנייה היועץ המשפטי... את הכיפה מראשו ואמר ’שפו’ לצוות החקירה" (23.1.03).
העיתונים הציגו את החלטות היועץ כאירוע נקודתי, כגחמה של רגע. זיכרון קצר יש להם, לעיתונים. הם שכחו מה שידעו על השקפותיו של היועץ בעבר, את הנטייה שלו לחשאיות, את השנאה העזה שלו להדלפות.
רובינשטיין לא הסתיר מעולם את דעתו בנוגע להדלפות ולצורך לחקור את מקורותיהן: בנובמבר 1997 אמר כי יפעל להקמת ועדה בראשות שופט לבדיקת נושא ההדלפות מחקירות משטרה (הצהרה שעוררה זעם רב במשטרה); בפברואר 1998 הודיע כי הוא שוקל להורות לחקור את ההדלפה בדבר התקלה שאירעה במהלך פעולה של אנשי המוסד בשווייץ; באוקטובר של אותה שנה הפנה באופן יוצא דופן מכתב מפורש לראש הממשלה ובו ביקש למנוע מסגן השר מיכאל איתן להשתתף בישיבות ועדת השרים לביטחון בשל העובדה שהדליף קטע פרוטוקול מישיבת הקבינט שעסק באבישי רביב; במרץ 2000 מתח ביקורת חריפה על ההדלפות מחקירות המשטרה; ובספטמבר של אותה שנה הקדים במיוחד את פרסום החלטתו בנוגע לסגירת תיק החקירה של בנימין נתניהו בשל הדלפה מוקדמת של תוכן ההחלטה.
רובינשטיין רגיש מאוד לביקורת. למרות הכעסים, הוא מקפיד לקרוא כל מלה שנכתבת עליו. בראיון לגדעון אלון מ"הארץ" לאחר החלטתו לחקור את פרשת עמותות ברק הודה כי "שום אדם נורמלי אינו רוקד משמחה או מתלהב כשנמתחת עליו ביקורת" (4.2.00).
שלא בטובתו הוא נקלע למלחמת העיתונים. ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, הוא שנוא נפשם של נמרודי ושל "מעריב" וגיבורם של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". כאשר המליץ רובינשטיין להדיח את ניצב משה מזרחי מתפקידו, הוא זכה לחיבוק דב מעיתון אחד ולהשתלחויות פרועות בשני העיתונים האחרים. רובינשטיין לא הצליח להתאפק.
הדברים שאמר הציבו סימן שאלה לגבי כשירותו לשבת בבית-המשפט העליון. אין לו מה שהשופטים העליונים אוהבים לקרוא "מזג שיפוטי". אמונתו בדמוקרטיה ובמוסדותיה נסדקה.
בנובמבר 1991 כתבה תלמה אדמון על רובינשטיין כי הוא "לא איבד מעולם את תומתו התקשורתית" (1.11.91). בנובמבר 2003 נדמה שהיא אבדה לעד.
הביקורת המושמעת על תפקודו של היועץ לגיטימית וחשובה: דעותיו על התקשורת כפי שבאו לידי ביטוי כבר ב-1991, כמו גם שורה של החלטות שנויות במחלוקת שקיבל בתקופת כהונתו, מעלות סימני שאלה מדאיגים בנוגע לתפישותיו של האיש העשוי להתמנות לשופט בית-המשפט העליון על אודות ערכים דמוקרטיים מרכזיים - ועל סימני שאלה אלה חשוב להתריע. אולם דומה שאין בכך כדי לפטור את התקשורת גם מבחינת תפקודה היא בנוגע ליועץ. בנסיונה לפשט את המציאות, היא נפלה בקלות רבה מדי בפח של סימונו של רובינשטיין כמשיח תחילה, על אף העובדה שמגרעותיו היו גלויות כבר אז, ושלילתו המוחלטת מאוחר יותר, הגם שבאופי פעולותיו לא היה בעצם כל חדש.
גיליון 48, ינואר 2004