כאשר השיג "מעריב" את טיוטת דו"ח דוברת, התכוננו בעיתון לדווח עליה בהרחבה, על גבי חמישה עמודים. הבקשה לתגובה הוגשה למשרד החינוך בשעת לילה מאוחרת, כנראה מתוך חשש שהסקופ יודלף למתחרים. ואכן המסמך הגיע בדרך מסתורית גם ל"ידיעות אחרונות". מקורות יודעי דבר מספרים על עקבות ברורים המצביעים שהידיעה הועברה ל"ידיעות אחרונות" על–ידי גורמים רשמיים במשרד, לאחר שנתקבלה אצלו הפנייה מ"מעריב" לבקשת תגובה. כתוצאה מכך התערער האמון של "מעריב" בדוברות, ובצדק, והוחלט שם להימנע מלהעביר בקשות לתגובה במקרים של סיפורים בלעדיים.
ראיות נסיבתיות מאששות את החשד: ב"מעריב" הסיקור נרחב יותר וכולל הסברים ופרשנויות מאת אור קשתי ואסף זלינגר, הכתבים לענייני חינוך של העיתון. ב"ידיעות אחרונות" נראית הכתבה כתקציר מועתק מתוך הדו"ח. בעוד ש"מעריב" נותן במה גם לתגובת ארגון המורים, ב"ידיעות אחרונות" התגובה היחידה היא של ועדת דוברת.
זה אינו מקרה יחיד; לפי כתבים לא מעטים בעבר ובהווה, המסקרים את מערכת החינוך, מדובר במדיניות לא רשמית של המשרד: העדפה שיטתית של כלי תקשורת בעלי חשיפה רחבה, ובעיקר של "ידיעות אחרונות". "לגיטימי שפעם ייתנו פה ופעם שם. הקו נשבר כאשר יש העדפה ממוסדת רבת שנים", אומרת כתבת לענייני חינוך.
התחושה שמשרד החינוך משחק משחק לא הוגן ובלתי מאוזן אף הולידה שיתוף פעולה נדיר בין כתבים. ב–24.2.04 יזמו ותיקי הכתבים בתחום מכתב לשרת החינוך. על המכתב חתומים כל הכתבים לענייני חינוך, למעט אחת, תמר טרבלסי–חדד מ"ידיעות אחרונות", כתבת החינוך הוותיקה בארץ ולדעת רבים המצליחה ביותר. "על–פי תחושה, ואולי אף יותר מכך, הקיימת בקרב כולנו, ישנה העדפה מתמשכת של כתבת אחת. כל כתב מטפח את המקורות המועדפים שלו... פקיד, מנכ"ל ושר יכולים להעדיף להדליף לנציג של כלי תקשורת מסוים, אבל לדובר אסור לנהוג איפה ואיפה בין הכתבים השונים המסקרים את המשרד שלו. מה שנראה כהדלפה מוקדמת ושיטתית לכתבת 'ידיעות אחרונות' של החלטות ודו"חות, הפכה את כל ההתנהלות התקשורתית של המשרד לפארסה מתמשכת".
היוזמה למכתב נולדה לאחר התפטרותה של חנה מרון, אשר היתה דוברת במשרד לתקופה קצרה והיא מצוינת במכתב לטובה כמי שעשתה נסיונות לשנות את דרכי הפעולה התקשורתיות שלו. מקורות יודעי דבר מסבירים כי התנגדותה למדיניות הקבועה היא שהובילה בסופו של דבר גם להתפטרותה, כאשר נוכחה שמאבקה חסר סיכוי. את תגובתה של מרון לכתבה לא ניתן היה להשיג.
למשרד החינוך מערך דוברות מרשים, הכולל, מלבד צוות של שמונה אנשים - מתוכם שבעה בתפקידי דוברות ומזכירה אחת - גם חמישה דוברי מחוזות. בנוסף פועלת במשרד יועצת התקשורת של השרה, איילה בר. מערך הדוברות של המשרד מכחיש, כמובן, את הטענות כלפיו, אולם באופן לא רשמי סיפקו גורמים בדוברות אישור לדברים. לכתב לענייני חינוך, ששאל את אחד הדוברים במשרד מדוע תמר טרבלסי–חדד היא שמקבלת את כל הידיעות, הוסבר כי "ידיעות אחרונות" הוא העיתון הנפוץ במדינה, ועל כן זוהי מדיניות המשרד.
על הקשר ההדוק מדי ל"ידיעות אחרונות" מעיד גם הסיפור הבא, שמספרת אחת הכתבות לענייני חינוך: "פעם אחת התקשרו אלי כדי לתת לי סיפור בלעדי. 'אנחנו צריכים רק לבדוק אם זה בסדר מבחינתה של תמר', נוספה ההסתייגות".
את תגובתה של טרבלסי–חדד לא ניתן היה להשיג.
העדפת כלי תקשורת אחד על–ידי משרד החינוך בעייתית במיוחד לנוכח הפיקוח ההדוק שמפעיל המשרד על מקורות המידע שתחת סמכותו. "השיטה במשרד מאוד ריכוזית", מספר כתב לענייני חינוך. "הם לא רואים את עצמם כספקי מידע. להפך, הם מרגישים שתפקידם לפקח על כתבים, לוודא שלא יגיעו לכל מיני מקומות. הם מנסים להחזיק את כל המערכת מאחורי פרגוד. קיימת חובה לקבל אישור לביקור בבית–ספר. אנשים במערכת, גם בכירים, משקשקים, חוששים לדבר ללא אישור. כשמבקשים אישור, אתה עובר תחקור. למה אתה רוצה, עם מי אתה רוצה לדבר וכו'. מעכבים אותך ימים. הם לא יסרבו, אבל יפגינו כוח. אם כבר מאפשרים פגישה, תמיד יהיה נציג של הדוברות נוכח בה". אנשיל פפר, שהיה במשך חצי שנה כתב לענייני חינוך של "הארץ" וכיום עורך ב"מקור ראשון", מוסיף: "כתבי חינוך זקוקים במידה רבה למידע שמקורו במשרד החינוך. ציונים של בגרויות, מבחני מיצ"ב, נתונים על אלימות בבתי–ספר, על הכשרת מורים וכו'. בנוסף הם זקוקים לגישה, למשל למוסדות חינוך. המגמה היא שהדוברות תשלוט על המידע ועל הגישה לבעלי תפקידים במשרד ולאנשי חינוך".
הכתבת לענייני חינוך של "הארץ", יולי חרומצ'נקו, אומרת כי יחס משרד הדובר לעיתונאים גובל באבסורד. "יש בדוברות אנשים מקצועיים יותר ופחות", היא מפרטת, "אבל כגוף הם הדוברות הכי כוחנית שהכרתי, אולי רק אחרי דובר צה"ל. ואם בצה"ל ההיגיון שמאחורי המדיניות התקשורתית הזו אמור להיות שמירה על הביטחון, הרי שבמערכת החינוך, שהיא מערכת אזרחית וציבורית, לא ברור לי על מה מנסים לשמור בכזו קנאות".
הפיקוח ההדוק אכן מעורר תמיהה. דו"ח דוברת, ספינת הדגל של המשרד, מבקש לבזר סמכויות, להעצים את סמכותם של מנהלים ורשויות מקומיות. מדוע לא להפקיד בידיהם גם את שיקול הדעת בענייני תקשורת? מדוע אפשר לסמוך על מנהל שיטפל בהצלחה בבעיות המורכבות של היומיום, אך אי–אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו בעניין מצלמות בחצר בית–הספר?
בעוד שדו"ח דוברת נושא עמו בשורה של ביזור סמכויות במערכת החינוך, שיווקו לציבור הוא דוגמה לאסטרטגיית הניהול הריכוזית של משרד החינוך. מבלי להמעיט בחשיבותה של ועדת דוברת והרפורמה במערכת החינוך שהמליצה עליה, מבחינה תקשורתית היתה פעולתה מגה־ספין. "דוברת" נארז כחבילה תקשורתית עסיסית, ושווק באינטנסיביות. גם מבחינה כספית, עיקר ההוצאות של ועדת דוברת היו על יחסי–ציבור, כפי שחשפה כתבת החינוך של ערוץ 1, נועה ברק. ההוצאות נשאו פרי: כמו מלת הקוד "התנתקות", הפכה גם המלה "דוברת" למלת קסם המבטיחה להתיר באבחת חרב חדה את הפקעת הסבוכה הקרויה מציאות. זה מצב שפוליטיקאים שואפים אליו: כל בעיות השעה נדחקות לקרן זווית והתנופה עוברת לצד שלהם. כך קונה לעצמו המשרד שליטה על כפתור הווליום התקשורתי ומייצר, כרצונו, רעש תקשורתי או שקט תעשייתי.
מבחינתם של העיתונאים, כללי המשחק ברורים: השג ככל יכולתך. מבחינת הדוברות המצב מורכב יותר. לצד הרצון לזכות במרב החשיפה, יש לזכור שהמידע המוחזק בידיו של משרד ממשלתי אינו בבעלותו ואין לו הרשות לעשות בו כרצונו. הנתונים שמשרד החינוך מרכז הם קניינו של הציבור, שהמשרד מופקד עליהם כנאמנו של הציבור וככזה חייב לנהוג בהם בשוויון ובהגינות. בנוסף קיים חשש, המתממש במקרה זה, כי שימוש אינטרסנטי בשליטה של המשרד על מידע יהפוך למכשיר ל"חינוכם" של כתבים. ראיה לכך יכולה לשמש התגובה השגורה בפי עובדי הדוברות לכתבות נשכניות או ביקורתיות: "תראו איך יפה כתוב ב'ידיעות'. למה את/ה לא יכול/ה גם?".
כמו כל מערכת חינוך, גם זו המופעלת על–ידי משרד החינוך נשענת על שני עמודי תווך: המקל והגזר. אם הזנה במידע נחוץ היא הגזר, הרי שבצדו של המקל נמצאים, נוסף לניתוק מן המידע ופיקוח הדוק על ניתובו, גם צעקות, מכתבים נזעמים לעורכים, חרמות ואיומים. יולי חרומצ'נקו: "כשנכנסתי לתפקיד זכיתי לקבלת פנים צוננת במיוחד מדוברות המשרד. במשך השבועות הראשונים לעבודתי הוחרמתי פעמיים, כלומר הפסקתי לקבל פקסים והודעות לביפר, וזכיתי לשיחות מהדובר בטונים גבוהים שהיו רצופות איומים בסגנון 'אני אדאג שיפטרו אותך' ו'אני אדאג לפרסם את המעללים שלך ברבים'. גם העורכים שלי - ראש מערכת החדשות והעורך הראשי - זכו לקבל מהדובר מכתבי תלונה על ה'התנהגות' שלי. העילות היו טיפשיות ולא מקצועיות. למשל, בתשובה לפקס ששלחתי לדוברות, שכלל שאלות הבהרה לגבי מספר הכיתות שנבנו במהלך השנים האחרונות במגזר הערבי, ובו הערתי שנתוני משרד החינוך אינם תואמים את נתוני משרד האוצר, זכיתי לשיחת צעקות מהדובר שטען ש'העלבתי את השרה' ו'איך העזתי לטעון שהיא משקרת'. העסק נרגע רק אחרי שראש מערכת החדשות נאלץ להיפגש עם הדובר לשיחת הבהרה. אחריה, אגב, היחסים הפכו תקינים לגמרי. אחרי ששמעתי גם מכתבים חדשים אחרים שכך קרה להם הבנתי שמדובר בטקטיקה להפחדת כתבים חדשים".
כתבים וכתבות אחרים, בעבר ובהווה, מספרים על חוויות דומות. כך, לדוגמה, כתב שהשמיט את שם השרה מידיעה בעלת נופך חיובי קיבל מכתב, ומנהליו קיבלו שיחת טלפון, שבהם הואשם ב"התנהגות בלתי מקצועית, שקרית, ונובעת ככל הנראה ממניעים לא טהורים".
מכתבים לממונים על הכתבים, צעקות, שפה גסה ואיומים בפיטורים הם רק חלק מן הארסנל. כתבת מספרת שבפגישה עם אדר אבישר, דובר המשרד, "הוא נופף מולי את הנייד שלו, שעליו התנוסס מספרו הפרטי של אחד ממנהלי, ואמר: את רואה עם מי דיברתי כרגע?".
לא קשה לנחש מה עובר בראשו של כתב היודע שלמשרד שהוא מסקר יש צינור תקשורת ישיר לממונים עליו. אם לא די בידיעה על קיומם של קשרים כאלה, בדוברות נוהגים להתרברב, בשיחות פרטיות עם כתבים, גם בכך שהצליחו בעבר "להיפטר" מכתבים לא נוחים. המסר המועבר ברור: יש לנו קשרים, ואנחנו יודעים להשתמש בהם.
כתבים מספרים על חרמות שגוזרת עליהם הדוברות בתגובה לסיקור ביקורתי. איילת פישביין, כתבת החינוך של "מקור ראשון", מוחרמת כעת על–ידי המשרד: "אחרי מסיבת עיתונאים ניגשה אלי אחת הדוברות במשרד ואמרה: שלא תעזי לכתוב עלינו משהו רע. אמרו לי, 'את מגמתית נגדנו, ואם תמשיכי ככה אנחנו נפסיק לדבר איתך'. 'תעשו מה שאתם רוצים', השבתי, 'אני עושה את עבודתי נאמנה'. מאז פרסום הדו"ח [דוברת] אני בחרם. אני לא מקבלת תשובות לתגובות, אני לא מקבלת הזמנות לאירועים ותדרוכים. אם אני מבקשת הרחבות לא מחברים אותי לאנשים שידברו איתי. כן שולחים לי הודעות דובר בעד דו"ח דוברת".
אמצעי לחץ נוסף המופעל על כתבים הוא איום על מקורות המידע שלהם. "מקור שהמשרד הפנה אותי לשוחח עמו בעניין אחד סיפר לי גם על עניין אחר, פרויקט שהיה מעורב בו. כשנודע לדוברות שיש בכוונתי לדווח על כך, התקשרו אלי בהיסטריה ואיימו לפטר אותו אם תתפרסם הידיעה", מספרת אחת הכתבות לענייני חינוך. מחשש לפגוע במקור ויתרה, והידיעה לא פורסמה.
בדוברות המשרד מדברים על יחסי אמון לקויים. מושמעות תלונות על אי דיוקים בעבודה העיתונאית, ועל פגיעה באמון. אור קשתי: "אף שר חינוך לא נהנה מהביקורת של העיתונות, ואולם דוברות המשרד בשנים האחרונות מתנהלת לעתים באופן כוחני ומעליב, והתוצאה היא יחסי אמון לקויים בינה ובין העיתונאים".
לאחר פניית "העין השביעית" לדוברות משרד החינוך בעניין הטענות המוצגות בכתבה זו, החלו במשרד במהלך של פיוס עם הכתבים. שרת החינוך פינתה מזמנה ונפגשה אישית עם כל כתבי החינוך - הזדמנות נדירה לכתבים. ימים ספורים אחרי סבב השיחות נודע כי אדר אבישר, דובר המשרד, מסיים את תפקידו. אבישר הגיע למשרד החינוך לאחר שהיה דוברו של הנשיא קצב. לפני כן היה דובר משרד החקלאות בתקופתו של רפאל איתן ז"ל, וכן דוברו של רענן כהן כשהיה הממונה על רשות–השידור. לפני שחצה את הקווים היה אבישר עיתונאי וסיקר ב"מעריב" את תחום הפלילים. רשמית מוצגת עזיבתו כפרי רצונו, אולם גרסת המסדרונות היא אחרת: במשרד החינוך, כמו גם בקרב העיתונאים, רואים בעזיבתו תוצאה ישירה של מחאת הכתבים.
אפשר לברך על נסיונות המשרד לטיהור האווירה. ייתכן גם שטוב שדובר, אשר מערכת היחסים בינו ובין הכתבים עכורה, יפנה את מקומו. אולם ספק אם יש בכך כדי לפתור את הבעיה. שכן הבעיה אינה דובר זה או אחר. אבישר הוא הדובר הרביעי שמפנה את מקומו בשנתיים האחרונות. כל עוד לא יופנם במשרד תפקידה הביקורתי של העיתונות, כל עוד לא יוותרו במשרד על הניסיון הכוחני לשלוט על סיקור מערכת החינוך, יוסיף וירחף מעל לראשם של כתבי התחום האיום בחינוך מחדש.
איור: גיא מורד
משרד החינוך: קיים מידור מוחלט בין הכתבים
לפני שנודע על פרישתו, הספיק דובר משרד החינוך, אדר אבישר, למסור בתגובה שלמשרד אין מדיניות של העדפת כלי תקשורת זה או אחר; נהפוך הוא, הדוברות רואה חשיבות רבה במתן שירות לכל כלי התקשורת. הדובר הצהיר כי דוברות המשרד אינה מעסיקה את הכתבים, ולפיכך גם אינה מפטרת אותם. היו מקרים נקודתיים, ובהם הוחלט שכתב מסוים ייענה רק באמצעות תשובות בפקס, וזאת לאחר "שעיוות תגובה או שפרסם עובדות לא מדויקות או נתונים שקריים".
כמו כן, היה מקרה של כתב שהפר אמון ונהג באופן לא אתי. במקרה זה, באופן אישי, הודיע הדובר לכתב שאינו מוכן לדבר איתו, אך בכל מקרה הוא זכאי להמשיך לקבל שירות מהדוברות.
הדובר הכחיש בתוקף כי לשכתו העבירה מידע מכתב אחד לכתב אחר; "נהפוך הוא", הצהיר הדובר, "קיים מידור מוחלט בין הכתבים, והדוברות מקפידה על הבלעדיות של כל כתב וכתב במידה והוא שואל שאלה בלעדית". בתגובה לטענות הכתבים על גישה כוחנית מצד דוברות המשרד, הסביר הדובר כי לשכתו נוהגת לפנות לרכזי המערכת או לראשי מערכות החדשות, באותם מקרים שבהם הכתבים אינם מוכנים להכניס תגובה (והיו מספר מקרים כאלה), אינם מוכנים לתקן כתבות שגויות, או במקרים שבהם כל הנסיונות לדבר עם הכתב עלו בתוהו. הדובר הוסיף כי מדובר במקרים יחידים בלבד. עוד קבע הדובר כי משרד החינוך אינו מגביל גישה למקורות מידע וכי למרבית הכתבים יש קשרים הדוקים עם גורמים שונים במשרד. הדוברות אינה מאשרת, לעתים, לעיתונאים להיכנס לבתי–ספר משיקולים פדגוגיים ומטעמים של הבטחת שגרת סדר–יומם של התלמידים.
באשר לנסיבות פרסומו של דו"ח דוברת, אישר הדובר כי המשרד אכן הטיל אמברגו על הפרסום, כמקובל מדי פעם בכל משרדי הממשלה, אך הוא הופר בתוכנית "פגוש את העיתונות" ללא ידיעתו. הדובר קבע כי דוברות המשרד שומרת באופן מובהק על כללי האתיקה המקצועית.
גיליון 55, מרץ 2005