דליה איציק לא רוצה לדבר. לעיתונאים המכירים את שרת התקשורת החדשה מתפקידיה הקודמים זו חדשה מרעישה. אדם נשך כלב. כל הבקשות לשמוע את דעתה של איציק על העניינים הנמצאים בתחום סמכותה, להציג את תוכניותיה בנוגע למשרד או להגיב על שלל השמועות המגיעות מסביבתה הקרובה בדבר כוונותיה לעתיד, נענות בנוסח הלקוני הקבוע: השרה לומדת את החומר. היא צריכה זמן. כשיהיה לה מה לומר, בעוד חודש–חודשיים, תדבר.

יש משהו מפתיע, מעורר הערכה מסוימת, בגישה הזו. במציאות הישראלית, פוליטיקאי המודה שטרם גיבש עמדה בנושא כלשהו הוא חיזיון נדיר. איציק עצמה לא ידועה כמי שמרבה לשתוק, במיוחד לא כשהתקשורת בסביבה. "(היא) ידועה כמי שלא בוחלת בהרמת טלפון לעיתונאי ולא מחמיצה הזדמנות לצילום בעיתון", כתב אביב לביא ב"הארץ" באוגוסט 2000, עם מינויה לשרה האחראית על ביצוע חוק רשות–השידור (בעת כהונתה כשרה לאיכות הסביבה; כיום רשות–השידור נמצאת מחוץ לתחום סמכויותיה כשרת התקשורת). עיתונאים שזכו לחוות מקרוב את קולה של איציק על קו הטלפון מגדירים את הניסוח הזה כאנדרסטייטמנט. "אגרסיבית", "כוחנית", "מטרידה", "מאיימת" ו"צועקת" הן רק חלק מהמלים החוזרות על עצמן כשעיתונאים אלה נדרשים לתאר את התנהלותה של השרה.

איציק רגישה מאוד למעמדה ומגינה בחירוף נפש על זכותה להשמיע את דברה. כשהיא מרגישה שנעשה לה עוול - בין אם בתוכנית טלוויזיה פופולרית ובין אם בטור רכילות במקומון ירושלמי נידח - היא לא מהססת להרים טלפון לכתב או לעורך שסרחו, לשיטתה, ולהגיד להם בדיוק מה היא חושבת. לעתים היא גם צודקת. טענותיה של איציק לגיטימיות, ומרבית הכתבים והעורכים מדגישים כי למרות הסגנון הבוטה, הן נחשבות לחלק ממשחקי הכוח המקובלים ביחסים בין פוליטיקאים לתקשורת. המקומות שבהם גולש סגנונה למחוזות המוגדרים על–ידי עיתונאים כ"בעייתיים" הם אלה שבהם רומזת איציק לקשריה עם גורמים בעלי סמכות בגופי התקשורת ומציינת כי תדרוש את הפעלת האמצעים הדרושים כדי לתקן את המעוות. בעיני חלק מהכתבים, ההתנהגות הזו מתפרשת כסוג של איום. איציק, מצדה, רואה בה הפעלת לחץ לגיטימית.

איור: אסף חנוכה

סוג ההתנהלות הזה מעורר כמובן דאגה כאשר מדובר בשרה האחראית לתחום התקשורת, ומעלה חשש לשימוש אפשרי בכוח שאותו מקנה התפקיד להשגת מטרות פוליטיות. חששות כאלה אינם ייחודיים כמובן למקרה של איציק; בהשוואה לחלק משרי התקשורת הקודמים היא אפילו נחשבת למתונה יחסית. "תמיד היתה התערבות פוליטית, ותמיד תהיה", הודתה בגילוי לב זמן קצר לאחר מינויה לשרה הממונה על רשות–השידור. ובכל זאת, יש אנשים הסבורים שהשילוב בין תכונות האופי של איציק לבין המשרד שהיא מופקדת עליו מסוכן במיוחד. "יש משהו באישיות שלה שיגרום לכך שהיא לא תפסיק להתערב על כל צעד ושעל", אומר עיתונאי בכיר. כשניתן לה תיק רשות–השידור, כתב אביב לביא ב"הארץ" כי הדבר דומה להפקדת משימת השמירה על השמנת בידי החתול. משרד התקשורת, על–פי אותו היגיון, הוא כבר נתח פסטרמה עסיסי. איציק רצתה מאוד את התפקיד, ואולי ידעה למה.

חלק מדרכי הפעולה של איציק בעניינים תקשורתיים נחשפו במכתב שהעביר מנכ"ל רשות–השידור, יוסף בראל, לשר הממונה אהוד אולמרט בנובמבר 2003, ובו הסביר את החלטתו להדיח מתפקידו את עורך התוכנית "פוליטיקה", אהרון גולדפינגר, זמן קצר לאחר שהופעתה של איציק בתוכנית קוצרה ברגע האחרון. במכתבו ציין בראל כי איציק התקשרה אליו "רותחת מזעם" על כך שלא ניתן לה זמן להתבטא. "המנכ"ל התנצל בפניה על מה שקרה והבטיח לה שהמערכת תקיים בירור". בסופו של הבירור, כאמור, מצא את עצמו גולדפינגר מודח. זה היה רק האחרון בשורה של מקרים שבהם נחשפו הלחצים שהפעילה איציק על רשות–השידור.

איציק ידעה במשך השנים לטפח קשרים קרובים עם גורמים בכירים מאוד ברשות–השידור, ובהם שני מנכ"לים: אורי פורת ויוסף בראל, המנכ"ל הנוכחי, המגדיר אותה כ"ידידה אמיתית". בדרך–כלל היא מסרבת להתייחס לנושא או מציינת כי ליחסי החברות אין כל קשר להתנהלותה התקשורתית או למידת ההצלחה של הלחצים שהיא מפעילה. "הקרבה שלי לאורי פורת לעולם לא תפריע לי להגיד מה שאני חושבת", סיפרה בראיון בשנת 1999, אבל הודתה: "אני לא קבלן של הצלחות". כשנשאלה אם עובדי רשות–השידור צריכים לחשוש ממנה, השיבה: "זו שאלה מעליבה. האם שר יכול להשפיע על לוח שידורים ועל תוכניות? ברור שלפוליטיקאים אסור להתערב. רק אנשי המקצוע שנבחרו לכך רשאים להחליט".

למרות הצהרות אלו נפגשה איציק, מיד לאחר כניסתה לתפקיד הממונה על רשות–השידור, עם אנשי הדרג המקצועי באופן ישיר, כולל עם חברי מליאת רשות–השידור, המנכ"ל וההנהלה המקצועית, בצעד שנחשב מנוגד לנוהל המקובל. גורמים במועצת הרשות השנייה מביעים כיום חשש כי אותם דפוסים של התערבות יאפיינו את פעילותה של השרה גם בתפקידה החדש, שבו היא ממונה על המועצה. השמועות שכבר הופצו על נסיונה לבחון את החלפת יו"ר המועצה, מנשה סמירה, כמו גם חלק מחברי המועצה, עוד לפני המכרז שבו ייבחרו הזכיינים שיפעילו את ערוץ 2 החל מנובמבר 2005, מסמנים לדעת גורמים אלה את תחילתה של מגמה מדאיגה. גם אם בסופו של דבר לא יוחלפו החברים - על–פי ההערכות יביא הדבר לעיכוב המכרז בכחצי שנה, דבר שנראה כרגע לא ריאלי - עצם הפצתן יצרה אווירה עכורה. "אני לא מבין מאיפה יש לה החוצפה לחשוב על זה אפילו", אומר גורם במועצה, "הרי הקדנציה של חברי המועצה עומדת להסתיים גם כך, והיא מוארכת רק לצורך המכרז". פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה, חבר מועצת הרשות השנייה לשעבר שמוּנה לאחרונה לתפקיד יועץ תוכן לבדיקת ההצעות שיוגשו למכרז, מוסיף: "בתור חבר מועצה הייתי נפגע מאוד אם שר היה אומר עלי דבר כזה. אפשר לצפות מהשרה לפחות לנימוס בסיסי, להכיר את האנשים לפני שהיא מתחילה לדבר על ההדחה שלהם. מעבר לכך, עצם העובדה שזה מה שהיא בוחרת להתעסק בו מעוררת דאגה. הייתי מצפה ממי שנכנסת לתפקיד כזה להציג אג'נדה מסודרת, במיוחד כשמדובר במישהי ותיקה שמכירה את התחום. חשבתי שהיא תצהיר באילו נושאים היא מתכוונת לטפל, ובמקום זה מקבלים התייחסות לזוטות".

דווקא יו"ר המועצה סמירה, שנפגש עם איציק זמן קצר לאחר כניסתה לתפקיד, סבור כי אין כל פסול בהתנהלותה של השרה. "אני חושב שזה מאוד לגיטימי ששרה חדשה תיקח לה זמן ותבחן את הדברים העומדים על הפרק ואת האנשים המכהנים", הוא מסביר. "לגבי חרושת השמועות, אני יכול לומר שאני מציע לאותם כתבים שפרסמו אותן לבדוק טוב טוב את המקורות שלהם. בניגוד לכל השמועות, השרה סומכת את ידה על כל ההחלטות שלנו ועומדת מאחורי הכיוונים שהמועצה בחרה, ובהחלט יש לנו גיבוי ואמון. מה שנכון זה שאין לנו הרבה זמן. מצב העניינים מחייב הכרעות מהירות, ולכן אין לה הזמן הרגיל ללמוד ולהעמיק בנושא". סמירה מוסיף כי על–פי התרשמותו הראשונית, מבחינה אידיאולוגית יש קרבה רבה בין עמדותיה של איציק לבין האינטרסים הציבוריים שעליהם מחויבת המועצה לשמור. "אני התרשמתי שהשרה אכן סבורה שיש מקום להפעיל רגולציה על התקשורת המסחרית, ולהמשיך לשמור על האיזון בין המרכיב הציבורי למרכיב המסחרי", הוא אומר. "היא שלמה עם האיזון שבא לידי ביטוי אצלנו, כמו גם ברוח החוק, ומקבלת את זה שהוא צריך להישמר".

איזון הוא לא הדבר היחיד שעליו מקפידה איציק לשמור. במשך השנים היא נודעה כמי שיודעת לדאוג למקורביה ולמעמדם. במסגרת תנודותיה בהייררכיה המיניסטריאלית היא מרבה לקדם לתפקידים ביצועיים אנשים שעמם עבדה בעבר, באופן שיש החולקים על מידת התבונה המקצועית שמאחוריו. המינוי הראשון שלה בתפקידה החדש כבר עורר עליו ביקורת: כמנכ"ל המשרד, במקום המשנה למנכ"ל משה גלילי (שכיהן כמנכ"ל מאז פרישתו של אורי אולניק בדצמבר), החליטה איציק למנות את מקורבה אבי בלשניקוב, לא לפני שמועמדיה הראשונים לתפקיד - הממונה על ההגבלים העסקיים דרור שטרום (שעבד עם איציק בזמן כהונתה כשרת התעשייה והמסחר), וסגן הממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי - סירבו לקבל את התפקיד (שטרום יועסק כיועץ מיוחד לענייני התחרות בתחום התקשורת). בלשניקוב, כיום סמנכ"ל המכון הישראלי לייצוא, היה בעבר ראש לשכתה של איציק בעת כהונתה כשרת התעשייה והמסחר, ושימש לה יועץ מיוחד כשהיתה השרה לאיכות הסביבה. נוסף על כך עבד בעבר עם בייגה שוחט ואביגדור קהלני, ואף רץ לכנסת כמס' 2 ברשימתה של פנינה רוזנבלום. "זה מינוי מוזר במקום כמו משרד התקשורת", אומר איש תקשורת בכיר. "זה תפקיד שצריך בו ידע משפטי וכלכלי נרחב וניסיון מקצועי רלבנטי, ולא נראה שבלשניקוב ניחן בכל אלה". גם אחד השמות שהוזכר בין המועמדים להיכנס למועצת הרשות השנייה במקום ד"ר מחמוד עבאסי ונינה אדמוני, שהתפטרו לאחרונה, הספיק לעורר התנגדות. מדובר בד"ר ברוך לשם, מרצה לתקשורת במכללת ספיר, שהיה יועץ התקשורת של איציק בראשית העשור.

אחד הנושאים החשובים ביותר שאליהם תידרש שרת התקשורת בתפקידה החדש הוא סוגיית הקמת הרשות הלאומית לתקשורת - גוף ציבורי עצמאי שירכז, אם יוקם, את כל סמכויות הרגולציה בתחום התקשורת, יקטין את מעורבות הפוליטיקאים וירוקן למעשה את משרד התקשורת מתוכן. מדובר ביוזמה שקודמה בידי רובי ריבלין בכהונתו כשר התקשורת, אך טורפדה על–ידי אהוד אולמרט בעת שהחזיק בתפקיד. גורמים המצויים בתחום טוענים כי הסיכויים שאיציק תממש רעיון זה שואפים לאפס. "זה דומה למה שהיה עם איציק ועם כל השרים האחרים ברשות–השידור", אומר אחד הגורמים. "הרפורמה שם דרשה לא רק התערבות כספית וארגונית, אלא הכרה בכך שצריך לקעקע מן היסוד את הזיקה בין הדרג הפוליטי לרשות. גם שם וגם בנושא של הרשות לתקשורת צריך בעצם שר עם מנגנון השמדה עצמית". איציק, ועל כך קיימת הסכמה רחבה, לא תהיה זו שתלחץ על הכפתור האדום. כבר בישיבה הראשונה שניהלה במשרדה החדש הורתה לעצור את כל הטיפול בסוגיה זו ואסרה על בכירי המשרד לדון בו מול משרדים אחרים.

תיק התקשורת, בניגוד לדימויו הציבורי, הוא תיק טכנולוגי אפור למדי, הכולל סמכויות מעטות יחסית בתחומים המשיקים לתוכן התקשורתי, וסמכויות רחבות יותר בשאלות של רגולציה טכנולוגית, כמו גם בכל הנוגע למוסדות לא זוהרים אך עתירי פוטנציאל לחלוקת משרות כמו רשות–הדואר. גורמים בסביבתה של השרה מציינים כי התרשמו שאפילו היא הופתעה בכמה מקרים כשגילתה מה הם בדיוק תחומי אחריותה. איציק תידרש, בין השאר, לטפל בנושאים כגון הפיקוח הציבורי על החברות הסלולריות, אישור המועמדים למכרז להפרטת בזק וקביעת התנאים שבהם תידרש החברה לעמוד אחרי ההפרטה. בכל הנושאים הללו (בדומה למכרז ערוץ 2) היא תעמוד בפני לחצים קשים מצד משקיעים פרטיים, ותידרש להגן על האינטרס הציבורי מפניהם. בניגוד לדבריו של גורם בכיר בתחום התקשורת, הטוען ש"איציק לא מכירה כלל את המושג 'אינטרס ציבורי'", לפחות מהתבטאות אחת בעברה ניתן ללמוד כי זו אינה הבעיה. בספטמבר 2001, בעת כהונתה כשרת התעשייה והמסחר, הודיעה איציק כי תתנגד להצעה להפריט את גלי–צה"ל, בשל העובדה ש"המסחור ההולך וגובר של רשתות השידור בישראל משרת בעלי הון ואינטרסים כלכליים בלבד". איציק הוסיפה כי "הפיכתה (של גל"צ) לתחנה מסחרית מן המניין תגרום להשתלטות תרבות הרייטינג גם עליה". היכרות עם האינטרס הציבורי ומודעות לחשיבותו יש אפוא לאיציק. כעת ניתנת לה הזדמנות נוספת להוכיח כי היא גם מסוגלת להגן עליו. 

גיליון 55, מרץ 2005