שני העיתונאים הצרפתים שהגיעו כדי להכין סרט על גוש–קטיף נראו ביישנים, שלא לומר חוששים. כמה דקות הסתודדו עם ערן שטרנברג, דובר המועצה האזורית חוף עזה, על מדרגות בניין המועצה בנווה–דקלים, ואז התפנו להמשיך בדרכם. "הגענו לסיכום, שהם יראו לי את מה שיצלמו בימים הקרובים כדי שאדע אם להמשיך ולשתף איתם פעולה בהמשך הסרט", הוא אומר אחרי שהשניים מתרחקים. "אנחנו מאוד חשדנים כלפי העיתונאים, אבל הם הרוויחו את זה ביושר".
פחות משנה לפני הפינוי המתוכנן (קיץ 2005, על–פי לוח הזמנים של ראש הממשלה), יישובי גוש–קטיף מוצפים בעיתונאים מהארץ ומהעולם. הפניות לקיים ראיונות או לערוך סיורים מגיעות ברובן אל שטרנברג והוא שולט בהן, כך נראה, ביד רמה. "אני משתף פעולה עם כולם, אלא אם כן אני יודע שהעיתונאי או המערכת שלו מתנהגים בצורה לא הגונה", הוא קובע נחרצות.
כששטרנברג מדבר על תוכניתו של שרון עיניו בורקות, וקשה לעצור את שטף דיבורו. הוא יורה מהלב, וניכר כי הנושא בנפשו. מה הפלא - הוא בעצמו תושב גוש–קטיף, שבע שנים מתגורר ביישוב גני–טל. בן 29, סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, נשוי ואב לארבעה ילדים. לתפקיד הדובר הגיע לפני כשנתיים וחצי, בלי ניסיון קודם, וקפץ קפיצת ראש לבריכה העמוקה: נפילות של פגזי מרגמה (4,500 נכון לאמצע אוקטובר), פיגועים והתנתקות. רץ לכל מקום עם מצלמת וידיאו ומצלמת סטילס כדי שיהיה מה לתת למערכות התקשורת (התמרון בהעברת חומרים בלעדיים לכלי התקשורת, תוך ניצול התחרות ביניהם, אף היא דרך לאותת על אי שביעות רצון מהסיקור). סדר–יום אינטנסיבי, צמוד לעיתונאים, "קרב על החיים", הוא מכנה זאת, ובין לבין - אינספור שיחות טלפון.
הטלפון הנייד שלו מצלצל ואחת התושבות מבקשת לדעת אם היא יכולה לשוחח עם עיתונאים זרים שהגיעו לביתה. "אני מכיר אותם", הוא משיב, "את יכולה לדבר איתם, אבל תזכרי שאחרי הכל הם עיתונאים. הכלל הוא: חשדהו וכבדהו וחשדהו". הוא מספר על טלפונים נוספים של תושבים, שהתעורר בהם ספק לגבי במאי ישראלי שמצלם בחודשים האחרונים סרט על גוש–קטיף. "הבמאי הזה אמור להגיע בקרוב להראות לי את החלק הראשון של הסרט, כדי שאדע לאן הרוח נושבת. אם אראה שזה לא כמו שאני רוצה, אגיד לו ששיתוף הפעולה נגמר, תושבים כמעט לא ידברו איתו, ואז יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי להמשיך את הסרט".
הקשר של שטרנברג עם התושבים נעשה בעיקר באמצעות מכתבים אישיים והודעות באתר האינטרנט קטיף.נט. באחת ההודעות ביקש מהתושבים לגלות ערנות ולהישמר מהסכנה הנשקפת מאחורי כל מצלמה או מיקרופון: "עיתונאים מחפשים תמיד את הצהוב, הפיקנטרי והקיצוני. הם ינסו למשוך אתכם בלשון לומר מלים טעונות, ולהסיט את הדיון לשוליים. חשוב להיות ערים לכך ולדבר בצורה נחושה ונחרצת, אך שקולה. אחד מלקחי ימית החשובים: התקשורת, מעצם היותה שטחית ונוטה לשמאל, תנסה להסיט את הדיון לנושא הכספי ולהפוך את כל העניין לציני. אין ליפול במלכודת הזאת. אנו לא דנים בכך כלל וכלל, החיים שלנו באזור זה אינם נמדדים בכסף!". בהודעה אחרת נקראים התושבים להיזהר מבמאים ויוצרי סדרות, ישראלים וזרים: "מבדיקות מקיפות שביצענו עולה כי לחלקם כוונות שליליות בסבירות כמעט ודאית, וחלקם באים מתוך גישה הגונה. אותם אלה שיש לנו ממצאים 'מחשידים' לגביהם ולא זוכים לשיתוף פעולה מאיתנו, מנסים, כמובן, ליצור קשר עצמאי עם תושבים. אנו קוראים לכל מי שתדמית הגוש יקרה ללבו: קיבלת פנייה? בקשה להשתתף בתוכנית/סדרה/סרט? צור קשר מיידי עם גורמי ההסברה האחראים ביישובך או עם מחלקת ההסברה במועצה".
חיים יבין, איציק סבן כתב "ידיעות אחרונות" (שנורה ונפצע במהלך סיקור אירוע במורג), ואנשי מחלקת התעודה של הבי.בי.סי מככבים בצמרת רשימת העיתונאים ששיתוף הפעולה עמם הופסק או הוגבל - מי לתקופה קצרה ומי לתמיד - בגלל דיווחים שלא נראו לדובר. שטרנברג: "נשק של החרמה הוא נשק קשה מאוד ואסור להשתמש בו בתכיפות, אבל במצב שבו אנחנו עומדים היום עם הגב אל הקיר, כשהתקשורת מצטרפת למהלכיו של ראש הממשלה, זה מהלך לגיטימי. עם זאת, אין כלי תקשורת שהוא סדין אדום. יש כתבות שהן סדין אדום, ואז מפעילים לחץ כדי שהן לא יחזרו על עצמן".
יבין מכין סרט על המתנחלים בשביל זכיינית ערוץ 2 "טלעד" וגייס לתקופה מסוימת כיועצים את עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר וד"ר עדית זרטל, שני אנשים שלא ידועים בחיבה יתרה להתנחלויות. בשביל שטרנברג זה הספיק כדי להבין לאן נושבת הרוח בסרט, ובמכתב למוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, איים כי שידור הצילומים של תושבי גוש–קטיף שהולכו שולל אחרי יבין, "יגרור צעדים חמורים ביותר, הן משפטיים הן אזרחיים, ויפתח מלחמת עולם כלפי הגוף המשדר". יבין: "זה סיפור מאוד משונה. הוא לא הרוויח שום דבר. החרם הזה ממילא לא עובד, כי אני את החומרים שלי השגתי. דובר חייב לקחת בחשבון שהוא לא יכול לעצור את התקשורת, לכן שיתוף פעולה היה יותר נעים ומועיל לשני הצדדים".
את אהדתו של חיים יבין איבד שטרנברג כנראה לתמיד, אך אצל עיתון "בשבע", הפונה לציבור הדתי–לאומי, העימות עם השדר הוותיק רק הוסיף לו נקודות, והמערכת בחרה בו כאיש השנה בתקשורת. בין נימוקי חבר השופטים: "לא עוד מתנחל ממושקף, מגודל זקן ושמוט חולצה, שכל כתב מתחיל מרשה לעצמו להתייחס אליו בציניות מתנשאת. הפעם מדובר בבחור צעיר ונאה, שמדבר בשטף ובנחרצות ולא עושה הנחות לאף אחד, כולל חיים ("מר טלוויזיה") יבין בכבודו ובעצמו". אין ספק: המשוכנעים הצליחו להשתכנע. אבל למרות המחמאות, גם המתנחלים לא יוצאים טוב מפרשת יבין והסרט. במאמר ל"בשבע" כתב שטרנברג כי "העובדה, שאחד כמו יבין מצליח לדלג בקלילות מעל הרתיעה הטבעית של תושבי יש"ע מהתקשורת וגורם להם למתוח צווארם ולהגישו לגיליוטינה, הינה תעודת עניות המשדרת רפיסות, חוסר חוט שדרה, ומזמינה עוד ועוד במאים להתעלל בשרידי מה שעוד נותר מתדמיתנו. מקרה זה רק ממחיש את חסרונה של מודעות תקשורתית גבוהה בקרב תושבי יש"ע". מועצת יש"ע, לדעתו, ממש לא עוזרת בנסיבות הנוכחיות. "הם משתפים פעולה עם כולם, גם עם כאלה שמכפישים אותם", הוא אומר בפגישה במשרדו. "זה נכון בטווח הקצר, אך בטווח הארוך אני לא מצטייר כסמרטוט, והסיקור של גוש–קטיף משתנה. אני חושב שהגישה צריכה להיות כמו שלי - גישה אסרטיבית".
חילוקי הדעות, במיוחד על רקע הסרט של חיים יבין, הובילו לנתק זמני בין שטרנברג ליהושע מור–יוסף, דובר מועצת יש"ע. מור–יוסף: "אני עובד עם הפנים לעיתונאים, ושטרנברג עם הגב אליהם. יש לו ניסיון מר עם עיתונאים והם אמנם קנו ביושר את ההתנכרות שלו, אבל אני מוכן לנסות עוד פעם ועוד פעם, כי הנזק בלהחרים רב מהתועלת. אני לא מחנך את העיתונאים ולא מאלף אותם, כי אני לא מסוגל לעשות את זה. אני מעדיף לחבק אותם בחביבות, וכך להשפיע יותר".
כמה עיתונאים, שנסגרו בפניהם הדלתות במשרדו של שטרנברג, נאלצו בלית ברירה לפנות למקור מידע אחר ואצל דוברת המועצה לשעבר, דתיה יצחקי, התקבלו בזרועות פתוחות. יצחקי, תושבת כפר–ים, עשרים שנה בגוש–קטיף, מתנגדת בחריפות לנשק ההחרמה. "ללכת ולהחרים כל עיתונאי שכותב לא כמו שאתה רוצה, זו התנהגות לא בוגרת. העיתונאים צריכים לספק משהו למערכת, והם יכתבו בכל מקרה. אני לא מנסה להחליף את ערן, וכשפונים אלי עיתונאים שמוחרמים, אני אומרת שיש דוברות רשמית למועצה. אבל מי שלא מצליח ושב אלי, אני עוזרת לו. אני חושבת, למשל, שחיים יבין הוא אדם שאסור להחרים אותו. גם את הבי.בי.סי. לא לשתף פעולה איתם זו ירייה ברגל. בוש ובלייר, שמשפיעים על מדינת ישראל, לא רואים ערוץ 10; הם רואים בי.בי.סי. חלק מהמלחמה על העתיד שלי, על החיים שלנו, זה התקשורת, והיא קובעת מהלכים בדעת–קהל ואצל קובעי מדיניות. ברגע שהיא לא מקבלת את כל שיקוף המציאות בגלל בעיות טכניות או בגלל פישולים, זו אני שסובלת, והעתיד שלי בסכנה". לדתיה יצחקי יש גם ביקורת על אופי המאבק: "המחאה שלנו היא סקטוריאלית, ופונה בעיקר לציבור הדתי, במקום לציבור הרחב. לדעתי, בחזית ההסברה צריך להציב את החבר'ה עם העגיל באוזן ועם הקוצים בשיער, במקום את הסטריאוטיפ. צריך להביא אנשים שהציבור הרחב יכול להזדהות איתם. פניתי לערן הרבה פעמים ברצון לתרום ולעשות, אך הוא לא כל–כך מוכן לשמוע".
שטרנברג: "הטענות אינן ענייניות ואינן נכונות. למשל, אני לא מחרים את הבי.בי.סי אלא רק כמה אנשים שעובדים שם, הוכיחו חוסר הגינות בסיסי, ויותר מכך - שיקרו, סילפו והוציאו דברים מהקשרם. בעלה של יצחקי, היסטוריון צבאי, השתתף בסרט שהפיקה מחלקת ההסברה, אך ממניעים שאיני רוצה לפרטם אין ביכולתי להוסיף ולהיעזר בשירותיהם המקצועיים. ולגבי המחאה - היא נבנית בהדרגה: קודם מחזקים את השורות פנימה ואחר–כך יוצאים אל העם".
כשאני שואל את שטרנברג עם מי הוא מתייעץ כיום, נכנס פתאום למשרד חגי סגל ("חבל שלא דיברתם על המשיח", צועק מישהו מהחדר הסמוך). סגל הגיע עם משפחתו לטיול בגוש–קטיף. "עשיתי עם ערן לעתים סימולציות לפני ראיונות", הוא אומר, "אך אחת העצות העיקריות שאני יכול לתת לו היא להביא לגוש–קטיף כמה שיותר תקשורת אם, חס וחלילה, הפינוי ייצא לפועל. אבל אם יש עיתונאים שאנחנו לא בוטחים בהגינות שלהם, לא צריך להתמסר להם".
במשרדו של שטרנברג תלויות שתי תמונות ממוסגרות ולפחות אחת מהן אמורה להפתיע, בכל הקשור לתוכנית ההתנתקות ("זו מלה סטרילית", גוערת בי דבי רוזן, שאחראית במשרד הדוברות על התקשורת הזרה. "תגיד 'גירוש'!") - תמונתו של הרמטכ"ל, משה יעלון, האיש שעליו מוטלת האחריות הכוללת לביצוע הפינוי בפועל. נדמה ששטרנברג קצת נבוך מהתמיהה הטבעית. "התמונה נתלתה לפני זמן רב, אני אשמח לתת את העונג לחיילים להוריד אותה", הוא אומר בחיוך. התמונה השנייה נושאת את דיוקנו של "החפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן, שעסק רבות בדינים הנוגעים ללשון הרע ולרכילות. "אני מנסה ליישם את דבריו כמה שיותר, אבל לא תמיד מצליח". ואכן, מעניין מה היה אומר הרב החשוב לו שמע מקבץ התבטאויות קצר מהתקופה האחרונה: לראש הממשלה שרון קרא שטרנברג "דון קורליאונה", את ראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, כינה "פקיד במלאכת הגירוש הבזויה", ועל הסרבנים אמר שהם שולחים גרורות סרטניות לחברה הישראלית. אבל נדמה שהתגובה החריפה ביותר (בינתיים) היתה לאחר רצח תושבת נווה–דקלים, תפארת טרטנר, מטיל קסאם שנחת על ביתה בערב יום הכיפורים: "שרון ממשיך להסית לרצח תושבי גוש–קטיף, תוך קריצה למחבלים שמה שלא יעשו המקדמות - תעשינה המרגמות. לא נתפלא אם על הפצמ"רים הבאים ייכתב 'משרון באהבה'". קשה להאמין שרק חמישה חודשים קודם לכן, ביום משאל המתפקדים בליכוד, לאחר הפיגוע שבו נרצחו בנות משפחת חטואל, אמר שטרנברג לתושבת הגוש שעמדה להתראיין בטלוויזיה: "תיזהרי מלקשור את שרון עם המחבלים" (שטרנברג נוהג לתדרך את תושבי גוש–קטיף לפני שהם משיבים לעיתונאים). שטרנברג: "גם אז חשבתי ששרון מסית לרצח, אבל אמרתי לה לא להגיד את זה כי ידעתי שבקרב מתפקדי הליכוד זה לא יתקבל. כעת אני מכוון את הדברים ישירות לשרון, כי היום הוא הגורם המאיים ישירות על גוש–קטיף".
ההקצנה מהירה, ברורה, מעלה הרהורים נוגים על אופי השיח בחודשים הקרובים. "תגובות רשמיות וסטנדרטיות לא משודרות. המציאות הקשה בגוש–קטיף היא שכופה עלי להגיב בחריפות ולהקצין את ההתבטאויות. התקשורת נעשית קהה, בעוד שהאיומים עלינו רק מחריפים. הדבר החשוב ביותר בשבילי הוא לבטא את הדעה של תושבי הגוש בצורה הטובה ביותר".
גם בעניין זה דעתו של יהושע מור–יוסף, דובר מועצת יש"ע, שונה: "אני לא מדבר לציבור המתנחלים, אלא לאנשים שרחוקים מאיתנו. אני מעוניין שבתל–אביב יתחברו לדברים שלי ושהדברים יישמעו לתושבים שם הגיוניים, גם אם המתנחלים לא ימחאו לי כפיים. שטרנברג, לעומתי, מדבר פנימה ומשדר לתושבים בגוש–קטיף תחושה שיש מי שמחזיר קרב. זה מביא אותו לחבר הודעות שאני לא הייתי מוציא אותן בחיים, כמו: 'שרון מסית לרצח יהודים'. זה טירוף". שטרנברג: "ודאי שזה טירוף, וזה משקף באופן אמיתי את הטירוף שבו אנו חיים, תחת מטר של אלפי פגזי מרגמה. מי שבמציאות מטורפת לא מוציא בשם תושביו תגובה מתאימה, מועל בתפקידו".
התקשורת, לדעתו, פועלת במודע לטובתו של שרון והיא מתגייסת למען המלחמה הפסיכולוגית ("הפגזה תודעתית") שמפעיל ראש הממשלה נגד תושבי גוש–קטיף. שטרנברג: "פעמים רבות העיתונאים לא מחפשים את הדרך להציג את הגוש בצורה מעוררת כבוד, אלא עושים כל מאמץ לחפש אלימות או את המשפחה שכביכול רוצה פיצוי ולעזוב. התקשורת לא מייצגת כיום את התחושות הרווחות בציבור ושואלת שאלות שאסור לשאול, כמו: 'עד מתי ימשיכו חיילים להקיז דם עבורכם'. אין טיפול בנושאים השליליים אצל ראש הממשלה. התקשורת עושה לשרון הנחות כדי לתת לו שקט תעשייתי ולאפשר לו להמשיך בתהליך". לדבריו, אין לו בעיה עם הכתבים שעובדים איתו דרך קבע; הבעיה צצה עם כתבים אחרים שאינו מכיר, ובאים מראש עם אמירות שליליות כלפי המתיישבים. ואכן, מרבית הכתבים שמסקרים את גוש–קטיף בקביעות מספרים על שיתוף פעולה טוב. "ערן מייצג את הקו המרכזי של גוש–קטיף", אומר אלי בוהדנה מ"מעריב" וגלי–צה"ל. "הוא בחור צעיר, אינטליגנטי מאוד, בן המקום, ועושה את עבודת הדוברות מתוך שליחות. לכן משולבות גם הרבה אמוציות. הקשר איתו הוא מאוד אישי". ונסים קינן מקול–ישראל מוסיף: "הוא מגיב מהר ומעדכן על אירועים בזמן אמת. בכל הנוגע לתוכנית ההתנתקות התגובות שלו, לעתים קרובות, מתובלות בהרבה רגש. הוא לוקח את העניינים באופן אישי, וכואב לו כתושב גוש–קטיף, שספג בעצמו - בחצר ביתו - פגז מרגמה".
אין ספק: לעומת העיתונאים, תיירים הם קהל הרבה יותר נוח. לפעמים, כדי לחזק את ההסברה, נוטל שטרנברג על עצמו גם הדרכת קבוצות שמגיעות לגוש–קטיף. ביום שביקרנו שם הוא הדריך קבוצה של נוצרים אוהדי ישראל, שהתרגשו כאילו ה"ויה דולורוזה" עוברת בגוש–קטיף. הם ביקרו במוזיאון בכפר–דרום, בנצר–חזני (הביקור בחממות של היישוב בוטל בגלל התרעה), בנווה–דקלים ובשירת–הים. בדרך סיפק להם שטרנברג הסברים על המראות שנשקפו מהחלונות של האוטובוס הממוגן. "אין לילה בלי פצמ"רים", אמר בלהט, "ולפעמים אפילו לא מדווחים על כך, כי גם התקשורת התרגלה".
עד קיץ 2005 ימשיך שטרנברג לנסות ולמצוא דרכים חדשות להסביר לתקשורת, בשיטותיו, שיש דברים שאי–אפשר להתרגל אליהם.
רן בנימיני הוא כתב קול–ישראל
גיליון 53, נובמבר 2004