סערה בינונית מתחוללת בשבועות האחרונים בזירת המקומונים. עורכים מתחלפים ומעוררים מחדש את העיסוק בשאלת הייחוד של העיתונים האלה, אם אמנם הוא קיים, לעומת העיתונים הכלל־ארציים. ימי הדיון הזה כימיהם של המקומונים, וכמוהו גם הדיבורים על רמתם המקצועית של העיתונים האלה והעובדים בהם. בשבוע הראשון של אוגוסט התלווינו ליום אחד בחייה של מערכת מקומון, "מלאבס" של רשת שוקן, ללמוד כיצד נראים הדברים מבעד לעיניהם של הכתבים והעורכים שם.
שבוע העבודה ב"מלאבס" קצר ודחוס. תחילתו בישיבת מערכת ביום ראשון, בסקירת הידיעות והכתבות של המקומונים המתחרים, וסופו בסגירת הגיליון ביום רביעי בלילה.
יום שלישי אמור להיות יום לחוץ של סגירת ידיעות וכתבות, אך האווירה שם היתה רגועה ונינוחה. הכתבים הגיעו לחדר המערכת בטפטוף אטי. גם ארוחת הצהריים שהובאה במשלוח ממסעדה מזרחית בכפר קאסם אינה משפרת את תפריט הידיעות והכתבות. הסיפורים העסיסיים ביותר מדברים על בעל עסק בראש־העין שפשט את הרגל, משפחה שנאלצה לקבור את הנפטר בכוחות עצמה בגלל שביתה של עובדי המועצה הדתית בראש־העין, והודעה של משטרת פתח־תקווה על מציאת גופה בקיבוץ עינת. ההודעה על מציאת הגופה טוענת את כתבת הפלילים רעות הרפז בהתרגשות, אך זו כבה במהירות כשמתברר שלא מדובר באירוע פלילי, אלא בגופת גבר גרוש בן 41 ששם קץ לחייו. הכתב המוניציפלי, תומר גנון, מנסה לתחזק קשר עם מקור, והכתבת לענייני חינוך, יערה קדוש, נדרשת לסגנון אינטימי. "שמעתי שהיה אירוע בגולדה", היא אומרת לבן שיחה בטלפון. "למה אתה לא מספר לי, אתה לא אוהב אותי יותר?". ולנו היא מסבירה: "אני עובדת עם מורים שמספרים מה קורה בבית־הספר שלהם, והטון חייב להיות מאוד אישי. זה לא יכול להיות אחרת".
צילום: יעקב רונן מורד
"מלאבס" עוסק בסיפורים מקומיים שלא יזכו לסיקור בעיתונות הארצית, והוא אינו מנסה להתחרות בה, אלא לדווח לתושבי פתח־תקווה וראש־העין על מה שקורה בעיר שלהם ומה עושים בכספי הארנונה שלהם. עתידו של בית־הספר מעלה־זיתים לא יעורר עניין אצל רבים בחיפה, אך לאם שתיאלץ מעתה להסיע את ילדיה לבית־ספר רחוק יותר זהו עולם ומלואו. אך טבעי שבחלוקת התפקידים אין משרה של כתב צבאי, אולם למרבה התמיהה, גם אין כתב לענייני רווחה. במדור "רחוב אחד בשבוע" (שאומץ בשמחה על־ידי אתר האינטרנט של עיריית פתח־תקווה) נסקרים רחובות העיר ומקבלים ציון שבועי. גם מדור הרכילות ב"מלאבס" מתמקד במפורסמים המקומיים ומספק את מציצנותם של המקומיים, המשתוקקים לדעת לאן יצא ביום שישי השכן הידוען שגר ממול. הידיעות והכתבות כתובות בגוף ראשון רבים ומבטאות גאווה מקומית "נציגנו ב’כוכב נולד’ לירון לב..." או "מירון קיפרבנד, נציגנו בחיי הלילה...". מדור הספורט מספק מידע מורחב על קבוצות הכדורגל המקומיות. האוהדים מוזמנים לכתוב את הגיגיהם בפינה "דבר האוהד".
המצוקה התקציבית מגיעה גם לכאן. תקציב לכתב מגזין קבוע אין, ולכן מדי פעם שואל "מלאבס" כתבות מגזין ממקומונים אחרים ברשת, אך הלוקל־פטריוטיזם חודר לכל פינה. בחגיגות האהבה בט"ו באב, למשל, ביקשה הכתבת לבדוק ברצינות רבה את חיי האהבה של פתח־תקווה, בהנחה שהם נבדלים מאלה של תל־אביב: "איך זה להיות רווקה בפתח־תקווה? האם אפשר למצוא תכונות ייחודיות של הרווקות המקומיות? מהם הצבעים המועדפים על נשות העיר בבחירת הלבשה תחתונה?" וכן הלאה.
יום שלישי אחר הצהריים. מחר בלילה סוגרים עיתון, ורשימת הידיעות והכתבות עדיין מדשדשת. העורך, אייל יצחקי, מכנס את הכתבים בחדרו לישיבת מערכת בניסיון להגביר את את האדרנלין. במהלך הישיבה מקבלת כתבת הפלילים ידיעה בזימונית על שריפה בחנות למוצרי בית היפר־רוזנפלד בפתח־תקווה, אוספת את חפציה בשמחה, מנופפת לעמיתיה לשלום ומפטירה, "ביי, חברים, אני הולכת לעשות קניות".
העורך אייל יצחקי מגביר את האדרנלין (צילום: יעקב רונן מורד)
העורך מגלה שהצלם בדרכו ללוויה בראש־העין, שבה, כאמור, נאלצים התושבים לקבור את מתיהם בגלל השביתה, ומורה לו להגיע למקום השריפה. "שלא יצלם לא לוויה ולא כלום". בירור קצר מעלה ששריפות בפתח־תקווה הן נושא רגיש מאז הדליקה בכלבו־חביב לפני ארבע שנים וחצי, שבה נספו ארבעה בני־אדם. אם יתברר שהשריפה בהיפר־רוזנפלד נגרמה כתוצאה מרשלנות או מחדל, היא תוכל להגיע אפילו לשער גיליון 764. הדליקה בכלבו־חביב נחקקה גם כנקודת ציון מקצועית ב"מלאבס". העיתון היה המקומון היחיד שסקר את השריפה עוד באותו שבוע, כיוון שנסגר רק ביום רביעי. מאז שגור במערכת מטבע לשון שחור: כתב שהולך הביתה מוקדם בימי רביעי מוזהר מראש, "תהיה זמין, אם חביב יישרף".
למרות הלוקל־פטריוטיות המופגנת, אף אחד מכתבי החדשות ב"מלאבס" אינו מתגורר בפתח־תקווה. מבחינתם, היא מקום עבודה ותו לא. גם את המקורות שלהם הם לא פוגשים במכולת או בבית־הקפה השכונתי. הם מדברים על יחסי אהבה־שנאה ותן־וקח מהסוג המוכר גם בעיתונות הארצית. אין ב"מלאבס" כמעט כתב שלא נגס ביד שהאכילה אותו, כלומר, פירסם ידיעות לא מחמיאות על מקור נאמן שסיפק לו חומר רב, אלא שבזירה המקומית המגע קרוב יותר.
הכתב המוניציפלי תומר גנון מתארח בישיבות מועצת העירייה ומקפיד לעבוד עם מקורות רבים. "המקורות צריכים להבין שאתה לא תלוי בהם, והסיפורים יגיעו בכל מקרה". כתבת הפלילים הרפז מסתובבת במזנון של בית־המשפט ומרבה לסעוד בחברת שוטרים בחומוסיות של כפר קאסם. את סיפוריה הטובים ביותר היא משיגה בחתונות של שוטרים: בזמן שכחולי המדים שבעים ומבושמים, היא מלקטת מידע, ואילו השוטרים זוכים לקבל מהאורחת אייטם במדור הרכילות.
צילום: יעקב רונן מורד
כתבת החינוך קדוש שומרת על קשר עם ועדי ההורים ועם ראשי מנהל החינוך בעירייה. בכירים בעירייה מספקים נושאים לידיעות וכתבות, והיא בתמורה מתחייבת לפרסם את תמונתם בגיליון הבא. לבכירים (ממש כמו הידוענים הששים לככב במדורי הרכילות בתנאי ששמם יאוית נכון) לא ממש משנה מה ייכתב לצד התמונה, העיקר שתמונתם תתנוסס בעיתון. ויש לה גם שיטה משלה להגן על המקורות - לא אחת היא משכתבת את פליטות הפה המביכות שלהם, כדי שלא יונצחו כאידיוטים גמורים בעיתון.
הרוב הגורף של כתבי החדשות ב"מלאבס" הם צעירים שאפתנים. מרביתם בוגרי בית־הספר לעיתונאות כותרת וסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. תלוש המשכורת אינו מכסה את שכר הדירה, את אחזקת המכונית, את הנסיעות לפתח־תקווה ואת הלימודים, אבל הכתבים מאמינים שהעבודה במקומון היא קרש קפיצה. הם מוכנים לעבוד קשה תמורת משכורת חודשית נמוכה (בממוצע 3,800 ש"ח נטו), ובלבד שיעברו מהר ככל האפשר לכלי תקשורת ארצי אולי אפילו יגישו את חדשות ערוץ 2. איש מהם אינו שואף להישאר כתב מקומון. כתבת החינוך יערה קדוש מסבירה: "זה לא חלום חיי לעבוד במקומונים. אני רוצה לעבוד בעיתונות הארצית. כשאני מסתובבת פה בפתח־תקווה, כולם מחזיקים ממני, אבל ברגע שאני יוצאת, אף אחד לא מכיר אותי". כשהם מביטים קדימה יכולים העיתונאים הצעירים האלה להתעודד מסיפורי הצלחה של קודמיהם שעשו את זה. אלי ברנדשטיין כותב היום ב"מעריב" ופז שוורץ היא כתבת ב"חדשות 10".
העורכים אינם רואים בתחלופה המהירה בעיה, להפך. צחי ליבר, סגן עורך "מלאבס", מספר שמלכתחילה הוא קולט לעבודה כתבים שרוצים לעזוב אחרי שנה־שנתיים ולהתקדם הלאה. העורך אייל יצחקי מציין ביובש כי "זו עובדת חיים. זו תחילת הדרך שלהם. אם הם לא יהיו טובים, הם לא יתקדמו".
עובדים ותיקים הם מי שעובדים בעיתון יותר מחמש שנים, כמו אורית ענבר, העובדת ב"מלאבס" יותר משמונה שנים. בשנים הללו מילאה כמעט את כל התפקידים במערכת. כיום היא מגיהה ועורכת מדורים. ענבר, המתגוררת בפתח־תקווה, נשארה לעבוד במקומון בגלל עצלות ונוחות, על־פי עדותה. בלוח השעם שעל מכתבתה נעוצה פיסת עיתון מצהיבה ועליה נכתב, "גברתי, מי אמר שאת לא כותבת בעיתון ארצי?". ענבר מסבירה שתוך כדי נהיגה במכונית, התקשר אליה מישהו כדי לתת תגובה לכתבה. ענבר לא מצאה נייר, ולכן שירבטה את התגובה על פיסה שתלשה מעיתון "מעריב". חברה במערכת תלתה את גזיר העיתון ורשמה בשוליו, "מי אמר שאת לא עובדת בעיתון ארצי?". השנינה חושפת את תחושת ההחמצה הקלה שחשה ענבר על שלא הגיעה רחוק יותר.
צעירים שחפצו בעיתונות כקריירה ולא הצליחו אחרי שנים להמריא בזכות עבודתם במקומון או להתקדם לתפקידי עריכה בתוך העיתון פורשים מהמקצוע התובעני והלא מתגמל כספית. לכן העיתונות המקומית (למעט המקומונים הירושלמיים והתל־אביביים, העומדים בזכות עצמם) נשארת כמעט תמיד צעירה לנצח, וקשה לדמיין עיתונאי מקומי שפורש לגמלאות עם קרן פנסיה.
יום רביעי, ה־4 באוגוסט. אנחנו חוזרים למערכת "מלאבס". עכשיו, לקראת צהריים, התכונה גדולה. הכתבים בעמדותיהם, מתייעצים זה עם זה על ניסוח או על תגובה. רוב הידיעות והכתבות כבר סגורות. אחר־כך תגיע שעתם המאומצת של העורכים והמגיהה, והיא תימשך לפחות עד חצות. התברר שהשריפה בהיפר־רוזנפלד לא תצליח להגיע לעמוד הראשון, משום שהדרמה לא היתה גדולה. לא היו נפגעים, ואמנם לחנות לא היה רשיון עסק, אך לא מדובר ברשלנות פושעת. הכתבה שתתנוסס על השער תעסוק בפדופיל שתקף ילדות במעלית בפתח־תקווה ועדיין מסתובב חופשי - ידיעה שהגיעה גם לעיתונים הארציים. כתבת הפלילים רעות הרפז סוגרת את המחשב באנחת רווחה: "ברוך שפטרנו מעונשו של פדופיל". לא ממש נפטרנו מעונשו, כי הוא לא נתפס עדיין, אבל היא את שלה עשתה. גם ב"מלאבס" יודעים מה מוכר עיתונים.
כנרת אבישר היא עיתונאית במקומון "זמן דרום" של רשת "מעריב"
גיליון 52, ספטמבר 2004