איור: תמיר שפר
באוגוסט האחרון כינסה שרת החינוך את פורום העובדים של הטלוויזיה החינוכית, והודיעה לו על הקמת ועדה מיוחדת לבדיקת עתידה של התחנה הוותיקה. "לא ברור אם כיום, בעידן רב- ערוצי, יש בכלל צורך בטלוויזיה חינוכית", נימקה השרה את החלטתה, "לכן ייתכן שחברי הוועדה ימליצו לסגור את התחנה ולשלוח את אנשיה הביתה".
תגובת העובדים היתה, כצפוי, סוערת מאוד. "שאלנו את לימור לבנת", משחזרים חברי ועד הטלוויזיה, שיצאו בימים אלה למאבק הישרדות, "אם היא מודעת לפעילות התחנה בקידום החינוך היהודי ערכי. שאלנו אם היא ראתה לפחות פרק אחד מהסדרה הציונית-היסטורית "הכל אנשים". לבנת הודתה שאינה מכירה את הסדרה הזו, ואנחנו חשבנו שאין זה ראוי ששרת חינוך, המבקשת לחרוץ את גורלה של תחנת שידור, לא טרחה אפילו לצפות בתוכנית הדגל שלה".
תסכולם של העובדים מובן, אך החלטת שרת החינוך לבדוק את נחיצותה של התחנה נכונה וחיונית. סוגיית הטלוויזיה החינוכית העסיקה בעשור האחרון ועדות ממשלתיות לרוב. כולן הגיעו למסקנה כי יש לשנות בדחיפות את מעמדה של התחנה, לייעל אותה ולהגדיר את תפקידיה מחדש. בפועל, דבר לא נעשה. גם החלטת הממשלה משנת 1994, וגם דו"ח מבקרת המדינה מרים בן-פורת משנת 1998, קבעו שהתנהלות הטלוויזיה הלימודית במתכונתה הישנה כפי שנקבעה בחוק אינה הולמת את עידן התקשורת החדש. למרות זאת לא נעשה כל שינוי בהגדרת החוק.
בימים אלה הגיע המשבר שפקד את התחנה לשיאים חדשים, ולפיכך סביר שההחלטה על הקמת הוועדה התקבלה מתוך רצון להכריע באופן מעשי על עתידה, ובכך לשים קץ למצב המתמשך של חוסר ודאות השורר בה בשנים האחרונות. "מסקנותיה של הוועדה יוגשו אלי בסוף חודש זה", אומרת לבנת, "ואני באופן אישי אדאג לכך שהפעם הן יתורגמו מיידית לשפת המעשה, ויחרצו את גורלה של הטלוויזיה החינוכית אחת ולתמיד".
במשך ארבעים שנות קיומה ידעה הטלוויזיה החינוכית עליות ומורדות, טלטלות ומשברים. ובכל זאת, מעולם לא היה מצבה גרוע כפי שהוא היום. קיצוץ בתקציבים, חישובי רייטינג, יחסי עובדים עכורים ואבטלה סמויה הביאו את ספינת הדגל של השידור הערכי לפשיטת רגל. "ידענו זמנים קשים", אומר בכיר בתחנה, "אבל מצב כמו זה השורר אצלנו היום לא זכור לנו. הטלוויזיה החינוכית פשוט גוססת. הכל עומד במקום. אין הפקות. אין תקציבים. האולפנים סגורים. העובדים מחפשים חלטורות. במקום לקדם את ערכם של ספר, מוזיקה ובידור ערכי לילדינו, אנחנו עוסקים באינטרסים פוליטיים ובחישובי רווח והפסד".
המצב העגום שאליו נקלעה התחנה הוא תוצאה של כמה דברים. בשנות השישים העניקה משפחת רוטשילד ערוץ שידור של טלוויזיה לימודית לבתי-הספר בישראל. הממשלה התחייבה בחוק להפעיל את הטלוויזיה הלימודית, והתלמידים התיישבו בכיתות וצפו יחדיו בשיעורי ביולוגיה, היסטוריה, מולדת וערבית. ואולם מה שנראה ב-1964 חידוש טכנולוגי אדיר, נתפס כמיושן בשנות השמונים והחל לאבד מטעמו. בעידן קלטות הווידיאו והפקות המחשב לא נותרה הצדקה לשיעורי מסך.
עובדי הלימודית, שקראו נכון את המפה, עברו למתכונת חינוכית. כדי להצדיק את קיומה ולשמור על שמה הטוב, הגשימה התחנה את המנדט שניתן לה באמצעות תוכניות איכות לנוער ולמבוגרים, מבלי להיות מושפעת משיקולי רייטינג ופוליטיקה. כך נוצרו הסדרות הקלאסיות "קשת בענן" - מושגי יהדות סביב הלוח העברי, "70 פנים" - מגזין לתרבות יהודית ערכית, סדרות בתחום הלשון, העברית, האנגלית והערבית, "רחוב סומסום", "פרפר נחמד", "קרובים קרובים", "זהו זה", "תיק תקשורת" ,"הכל אנשים" ו"בקריאה ראשונה". על רקע השיממון של הערוץ הממלכתי הפכה הטלוויזיה החינוכית לחגיגה תרבותית. הגם שנחשבה לנחלתה של המפד"ל, שודרו בה תוכניות נועזות של חינוך מיני, סאטירה על התנ"ך וסוגיות הומוסקסואליות בקרב הנוער.
הבעיות החלו עם הקמתו של הערוץ השני המסחרי. בתחילת שנות התשעים נקראה הטלוויזיה החינוכית ליטול חלק ב"מכבסת הכסף". הייעוד היה להכניס ערכיות לערוץ השני ולהרוויח נתח נאה מהפרסומות. אבל שאלת המימון לא נבדקה כהלכה. הנהלת הטלוויזיה החינוכית, בראשות יוהנה פרנר ויעקב לוברבוים, הניחה שהפעילות העסקית כתוצאה משילוב החינוכית עם הטלוויזיה המסחרית תאפשר שגשוג ופריחה. אבל מאז שנת 91' ועד היום, כשהתחנה קיבלה את ליטרת הבשר שלה בערוץ השני, ומאוחר יותר גם בערוץ 23 ובערוצי הכבלים, היא החלה לשדר תוכניות רבות על-פי דרישה מסחרית, זנחה את תוכניות האיכות ולאט ובהתמדה דרדרה עצמה לתהום כספי וערכי.
בבסיס ההחלטה של פרנר ולוברבוים עמד החישוב שסכומים גדולים שיתקבלו מפרסומות יוקדשו להשבחת שידורים ציבוריים ולהפקות איכות למסעודה משדרות, או נכון יותר לילדיה. בפועל, ההכנסות מהפרסומות לא כיסו אפילו את הוצאות ההפקות עצמן. וכך, במשך כמעט עשור, איבדו ההנהלות את הדרך והעובדים שילמו את המחיר.
"פתאום מצאנו את עצמנו בצומת עסקים ובשולי השיקולים התוכניים", אומרת מפיקה בתחנה. "התחלנו לריב על מתח פרסומות, התבקשנו להוריד את התוכניות שלנו לרמה נמוכה של רייטינג, להכניס קצת סקס, לחשוף יותר פופיקים, למצוא דוגמניות במקום מגישים ולהעביר את רוב תקציבי ההפקה לערוצים המסחריים במקום לתוכניות האיכות שהורגלנו להן".
ואם לא די בזאת, בשלוש השנים האחרונות החליט משרד האוצר לקצץ בתקציבה של התחנה. משרד החינוך שיתף פעולה עם האוצר, ותקציב הטלוויזיה החינוכית קופד בעשרים וחמישה אחוזים. לא התקבלו תוספות תקציביות להפקות איכות שהיו אמורות לתגבר את ערוץ 23 - השופר הרשמי של התחנה. וכך נוצר מצב אבסורדי, המנוגד לחלוטין לייעודה המובהק של החינוכית: סכומי הכסף שמתקבלים בתחנה מועברים כמעט רק להפקות הקשורות להתחייבות החוזית של החינוכית מול הגורמים המסחריים. אותם גורמים מכתיבים לחינוכית את הזמן, הפורמט והתכנים של השידורים, ובכך שולטים ואף משנים לרעה את זהותה הישנה והטובה.
"הטלוויזיה החינוכית פשוט התבלבלה", אומר צביקה שפירא, מנהל התחנה הנוכחי. "היא איבדה את תעודת הזהות שלה. היא בידור? היא מידע? היא חדשות? היא רייטינג? כך הגענו למצב שבו מקבלי ההחלטות בודקים אם בכלל צריך את התחנה שלנו. אני רק יכול לקוות שהוועדה תבין שהשידור הערכי חיוני למדינת ישראל, ותמליץ לשרה על שינוי והבראה, ולא, חלילה, על צו סגירה".
תקציב היסוד של הטלוויזיה החינוכית עומד כיום על מאה מיליון שקל לשנה. עוד עשרים מיליון שקלים נוספים לו מהכנסות הפרסומות בשעות השידור בערוצים המסחריים ומשיווק תוכניות הווידיאו. 500 עובדים מאיישים את התחנה. אבל החלטת הממשלה משנת 98' קבעה שיש לפטר לפחות תשעים עובדים ממצבת כוח-האדם. הוועד התנגד, העובדים נשארו בטלוויזיה, אך מתקציב התחנה נגרעו תשעים משכורות. "משכורות חייבים לשלם", אומר איש כספים מהנהלת החינוכית, "ואת הקיצוץ בתקציב חייבים לספוג. וכך נוצר מצב שרוב התקציב מופנה למשכורות ולא נותר כסף להפקות. כתוצאה מכך יש אבטלה איומה בתחנה. אולפנים מושבתים מעבודה. בשעות הצהריים התחנה שוממת מאדם. לפחות רבע מהעובדים חתומים על נוכחות ויושבים ומשחקים שש-בש. לפעמים הם מדווחים על נוכחות בעבודה, ובפועל מחלטרים בערוצים מסחריים תחת שמות בדויים. ומדובר ביוצרים מן השורה הראשונה, שלא רק המניע הכספי מדרבן אותם אלא גם ההיבט היצירתי שלהם, המבקש לבטא את עצמו".
מעגל הקסמים, שתחילתו פגיעה בהכנסות וסופו ייבוש ואבטלה, הביא השנה את הטלוויזיה החינוכית למחוזות שלא ידעה מעולם: דיווחי עבודה כוזבים, שחיתויות, גניבת דעת, התקנת מצלמות נסתרות, מעקב עובדים, חקירות ממשלתיות, מאבקי כוח פנימיים, תביעות ותלונות פליליות. בספטמבר 2000 נחשפה מערכת מצלמות סתר שהורכבה על תקרות כמה חדרים. המצלמות הותקנו בחדרים שבהם היה מצוי מידע רגיש על התחנה, או במקומות שבהם ניתן היה לעקוב אחר נוכחות עובדים. עד היום לא ברור עם מי בדיוק תואמה הטמנת המצלמות. הנהלת הטלוויזיה, המשטרה וקציני הביטחון של משרד החינוך הטילו את האחריות איש על כתפי חברו.
בנובמבר 2000 הושעה צלם הטלוויזיה מאיר מוטיל, שכיהן גם כיו"ר ועד העובדים, מעבודתו בתחנה, כתוצאה מהרשעה משמעתית בגין מתן 19 דיווחים כוזבים על נוכחות בעבודה, וזאת בתקופת מעקב של חודש וחצי בלבד. מוטיל ערער על ההרשעה לבית-המשפט המחוזי, ואחר-כך לבית-המשפט העליון .להגנתו טען כי "קיים נוהג בידיעה או בהסכמת ההנהלה שהעובדים מדווחים דיווחים שאינם תואמים את נוכחותם בעבודה, וזאת כדי לאפשר להם לקבל שכר מלא".
השופט, שלא האמין למשמע אוזניו, מתח ביקורת חריפה על ראשי התחנה "שידעו והשלימו במשך תקופה ארוכה עם נוהג פסול של רבים מעובדיהם לרשום בכרטיס הנוכחות דיווחים שאינם אמת, ולקבל בדרך זו מאוצר המדינה שכר שאינו מגיע להם".
חודשיים לאחר מכן, בינואר 2001, התקיימה בדיקת נוכחות ומעקב אחר העובדים בטלוויזיה החינוכית מטעם האגף לחקירות של נציבות שירות המדינה. הממצאים שהעלתה הנציבות היו מבישים: "בטלוויזיה החינוכית נמצאו ממצאים חמורים שעיקרם העדרויות שיטתיות של עובדים מן התחנה, תוך ביצוע עיסוקים פרטיים". המצב הזה נמשך עד היום, ורק הולך ומחריף. "היום מצבה של הטלוויזיה החינוכית דומה למצבו של הערוץ הראשון", מודים עורכים בכירים בתחנה. "אנחנו מקבלים משכורת על עצם קיומנו, ועל עבודה אנחנו מקבלים שעות נוספות".
לאור כל זאת אין מנוס מהקביעה, שהטלוויזיה החינוכית במתכונתה הנוכחית חולה מאוד. השאלה היא רק אם יש מקום לסגור את התחנה, לחזק אותה באופטלגין כפתרון בינתיים או לבצע בה ניתוח רציני בדמות הפיכתה לערוץ ציבורי שיעמיד אותה איתן על רגליה.
הוועדה שהקימה שרת החינוך בודקת בימים אלה אם יש צורך בכלל בטלוויזיה חינוכית במדינת ישראל. אין ספק שלאופי התפקוד הנוכחי שלה - שקידה על תוכניות ורייטינג במימון ממשלתי, כשהשוק כיום פתוח למאות ערוצים - אין זכות קיום. לעומת זאת, מרכיב חינוכי בטלוויזיה הציבורית הוא חיוני. לכן אסור שהטלוויזיה החינוכית תיעלם. תעשיית הטלוויזיה של ימינו, המעצבת השקפת עולם, קובעת סדר יום ומעודדת אנשים לחשוב, עוסקת בשנים האחרונות בחדשות ואקטואליה במקרה הטוב ובבידור תפל במקרה הרע. חסר בה הביטוי למרכיבים החינוכיים והתרבותיים של החברה. מאגר העובדים המקצועי הקיים בתחנה החינוכית, האמון על איכות, תרבות וערכים מובהקים, הוא אוצר בלום שמסוגל לחולל את המהפך הזה ולהביא לישראל תחנת טלוויזיה ציבורית איכותית, נוסח ה-Chanel 4 הבריטית וה- P.B.S האמריקאית.
"בישראל של ימינו יש בהחלט מקום לערוץ ציבורי", אומרת לימור לבנת. "ערוץ כזה יהיה חייב להתמקד בהפקות מקוריות מושקעות וערכיות. השאלה היא רק אם צריך לשם כך לקיים את הטלוויזיה החינוכית. הרי אפשר לדרוש שידור חינוכי מהערוץ הממלכתי או לחבר את הטלוויזיה החינוכית עם הערוץ הראשון".
"אני לא הייתי סומך על תחליפים להפקת ערוץ ציבורי", מתנגד שמואל שם-טוב, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. "אני אומר: 'רבותי, זהירות. קל להרוס, מאוד קשה לבנות'. אני לא מקדש שום מסגרת. המסגרת היא רק אמצעי. אבל כרגע אין אלטרנטיבה לטלוויזיה החינוכית, וכל עוד אין פלטפורמה אחרת שתוכל להרים שידור ציבורי ערכי, למה לא להפוך אותה עצמה לערוץ הציבורי? אין כיום ערוץ בישראל שמסוגל להרים הפקות איכות ברמה דומה למה שנעשה בימיה הטובים של הטלוויזיה החינוכית, ואני חושש שאם התחנה תיסגר, איש לא ידאג למלא את החלל שייווצר. לכן אני מציע לשנות את הייעוד של הטלוויזיה החינוכית, להגדיר אותה מחדש כערוץ ערכי ציבורי, שיתפקד כגוף משדר רשמי וייהנה הן מתקציב המדינה והן מאחוז רווח מסוים שיפרישו לו הערוצים המסחריים".
אנשי תקשורת רבים רואים בטלוויזיה החינוכית כלי מתאים מאין כמוהו להפקת ערוץ ציבורי ערכי. הסיבה העיקרית לכך היא התייחסותה של התחנה לתוכניות לגיל הצעיר. רצינותה של החינוכית בהפקות לנוער ולילדים אינה מוטלת בספק. לשם השוואה, הערוץ המסחרי מקדיש כ-50 אלף דולר לפרק בתוכניות דרמה או סיטקום למבוגרים, וכ-15 אלף דולר לפרק בתוכניות לילדים. בעוד שבערוצים המסחריים משקיעים הזכיינים רבע עד שליש מתקציב הפקות מקור למבוגרים בהפקות מקור לילדים, מתהדרת החינוכית בהשקעות עשירות ומפוארות לילדים ולנוער ומתייחסת לתוכניות הלימודים לגיל הצעיר באמות מידה זהות לאלו של תוכניות מבוגרים. היא מקפידה על תפאורות נאות, תסריטאים מן השורה הראשונה, שחקנים בעל שם ובמאים שרמתם המקצועית אינה מוטלת בספק.
"חברה חפצה חיים מבינה, שטלוויזיה שפונה לתרבות ולחינוך חייבת לשים את הדגש בעיקר על תוכניות איכות לנוער, כי הנוער הוא העתיד", אומר מוטי שקלאר, יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. "ערוץ הילדים והערוצים הצעירים האחרים מתיימרים לתת מענה לאוכלוסייה הצעירה, אבל בפועל, המגמה שלהם היא אימוץ הממד הבידורי, השטחי, וכמוהם גם הערוצים המסחריים. המצב הזה ילך ויחריף, כיון שהמגמה המסתמנת כיום היא מעבר למדיניות של רשיונות על-פי המישור הצרכני בלבד, מהלך שמעדיף תמיד רייטינג על פני איכות. לכן צריך לשמור מכל משמר על המסגרת של הטלוויזיה החינוכית, ולשבץ לתוכה תכנים חדשים וזהויות חדשות. הטלוויזיה החינוכית היא היחידה שלוקחת ברצינות נוער וילדים. אם הטלוויזיה החינוכית תיקח על עצמה את השידור הציבורי, היא תיצור הפקות לנוער שיהיו מושקעות, רציניות ואיכותיות, תוכניות עם ערך מוסף ולא מקבץ זול של סרטים מצוירים, חסרי משמעות, שנקנו בעסקת חבילה יד שלישית על-ידי הזכיינים".
הצורך החיוני בשידור ציבורי בישראל דחוף במיוחד בפריפריה, שאליה לא מגיעים ערוצי הכבלים. ערוץ כזה יזכה את האוכלוסיות החלשות, שמנותקות משלל הכבלים והלוויין, בטלוויזיה מושקעת ואיכותית ששמה את הדגש על מסרים חינוכיים. כיוון שהמחוקק קבע שגם על הערוצים המסחריים חלה אחריות ציבורית, ניתן לחייב אותם להפריש אחוז מסוים מסך הכנסות הפרסום לקיומו של הערוץ הציבורי. במקביל יכולה הטלוויזיה החינוכית לתפקד גם כבית-הפקה לתוכניות איכות לערוצים המסחריים. רוב הערוצים המסחריים במדינות העולם נוהגים כך עם ערוציהם הציבוריים, וגם בישראל צריכה להיות רשות עצמאית בפיקוח ציבורי, המתוקצבת על-פי חוק לצורכי שידורים והפקות טלוויזיה נקודתיות, והמשרתת את מטרות החינוך התרבותי והערכי.
בשבועות הקרובים יגישו עו"ד צבי האוזר (יו"ר לשעבר של המועצה לשידורים בכבלים ובלוויין), רו"ח משה לאון (לשעבר מנכ"ל ראש הממשלה), העיתונאי דני בלוך (לשעבר עורך "דבר") וד"ר יובל קרניאל (עו"ד ומרצה לענייני תאגידים ודיני תקשורת) את מסקנותיהם לשרת החינוך. "אני חושב שהטלוויזיה החינוכית עשתה עד היום דברים רציניים מאוד", אומר גורם בוועדה. "נכון שהיא נכנסה למשבר בשנים האחרונות, כי כל גוף שאין לו יעד סופי והוא תלוי על בלימה, קשה לו ללכת קדימה. אבל על אף המשבר, התוכניות שהיא הפיקה היו משמעותיות ביותר. לכן נכון יהיה לתת לה כיוון והגדרה, ולנסות לנצל אותה כראוי לתועלת הציבור".
ובינתיים שרויים עובדי הטלוויזיה החינוכית בחרדה גדולה. "מדינת ישראל נמצאת היום באי סולידריות חברתית", אמרו לי כמה מהם. "כיצד ייתכן שמפעל חינוכי מפואר כמו החינוכית לא נחטף על-ידי משרד החינוך, מחובק ומאומץ בחום לנוכח הפערים הכל-כך מהותיים בחברה הישראלית? למה לא עושים אצלנו סדר? אולי מפני ששיטות העבודה שלנו מיושנות יחסית להסתערות האדירה של הערוצים המסחריים. אנחנו, בניגוד להם, עדיין פועלים על-פי הקוד שהכתיב המודל שלנו הבי.בי.סי הבריטי. על-פיו אנחנו קודם כל אנשי חינוך ורק אחר-כך אנשי טלוויזיה. אנחנו לא בוגרי "קמרה אובסקורה". לכן עוד לפני זוויות הצילום וקביעת הלוקיישן, אנחנו מקפידים על שפה, על ערכים ועל מורשת. אנחנו יודעים את המגבלות ואת הגבולות. אנחנו לעולם לא נצלם משהו שעלול להביך ילד. אנחנו עוברים על התסריט מאה פעם לפני שאנחנו מאשרים אותו. מה לעשות, אנחנו קודם כל מורים, ובתור שכאלה, נוח לנו להתעלם מהמלה רייטינג".
שרי מקובר היא עיתונאית ב"מעריב"
גיליון 35, נובמבר 2001