מההתייחסות התקשורתית למכרז לערוץ 2, על שלל המאמרים והגליונות המוקדשים לנושא זה, עולה לעתים התקווה שאין לחברה הישראלית סוגיות חשובות יותר מאשר המכרז. העובדה ששישים אחוזים מהחברה אינם מתעניינים במכרז אינה מעלה או מורידה לעורכי העיתונים.
הוויכוח סביב המכרז מתמקד בשאלה, אם אנו עוסקים במיזם מסחרי גרידא או בתחום המשפיע, אולי, יותר מכל גורם אחר על עיצוב החברה. רוב השאלות נוגעות לדרישות התוכן, כמו מסך רב–תרבותי וגידול משמעותי בתוכניות דרמה ותעודה. משום מה אין כמעט התייחסות לשאלה אם המכרז תורם לביצור הדמוקרטיה השבירה שלנו. כאשר לית מאן דפליג שלתקשורת, ובוודאי לערוץ המשמעותי ביותר, שמהווה לדעת רבים את "מדורת השבט" של החברה הישראלית, יש תפקיד חשוב "ככלב השמירה של הדמוקרטיה" ובבניית שיח ישראלי דמוקרטי.
במאמר הקצר אנסה להאיר כמה נקודות למחשבה בתחום זה ולהסביר את ההשלכות הנובעות מכך למכרז ערוץ 2.
ערוצי הטלוויזיה המסחריים, ובכלל זה ערוץ 2, אימצו בשנים האחרונות את המודל הבידורי כפונקציה העיקרית של המרקע. משמעות הדבר היא הבניית מציאות שטחית, פלקאטית, היוצרת חברה אסקפיסטית. במציאות שכזו, כאשר ממוצע הצפייה היומי של מבוגרים ובני–נוער הוא קרוב לארבע שעות, הכמות יוצרת איכות: מתגבשת חברה אדישה שמושגים של סולידריות ומעורבות חברתית זרים לה. קשה אם כן לדבר על דמוקרטיה במובן העמוק כאשר השידורים יוצרים מציאות של היסח הדעת.
המודל הבידורי משליך על התוכניות, הז'אנרים, וכמובן - על הפורמטים השונים. תוכניות חדשות, אקטואליה ואירוח פועלות על מוטיב הריגוש כגורם ההנעה העיקרי למשוך את הצופים, ובשל כך הן מעצימות קונפליקטים בצבעים של שחור לבן: דמויות קיצוניות, ולעתים הזויות, כובשות את המסך ומייצגות צדדים שונים של הוויכוח. לא נראה על המסך דיון העוסק במורכבות של הסוגיה. הצופה אינו זוכה, בדרך–כלל, לראות דמויות אנושיות מורכבות. המחיר של גישה זו מתבטא באובדן הניואנסים ובחיזוק המבט הסטריאוטיפי.
אם חופש הביטוי הוא הכלי ההכרחי, והיחיד כמעט, המאפשר לפרט ולקבוצות להשפיע על השיח הישראלי ועל ההכרעות הנגזרות מכך, איך, אם כן, יבוא האזרח לידי ביטוי כאשר אין לו אפשרות להשתתף בשיח התקשורתי הנשלט על–ידי דמויות קיצוניות?
סכנה זו מתעצמת כאשר מתברר, באמצעות מחקר שנערך ברשות השנייה לקראת המכרז לערוץ 2 "הנעדרים והנוכחים בזמני צפיית שיא", שישנה העדפה ברורה של קבוצה מסוימת בחברה על פני קבוצות המיעוט - שהן למעשה רובה של החברה.
מהמחקר עולה שבמהדורות החדשות, בתחקירים, בתוכניות אקטואליה ואירוח, קרוב ל–70% מהמשתתפים בתוכניות שייכים לקבוצה דומיננטית שמורכבת מגברים יהודים, חילונים ואשכנזים ותיקים; ואילו קבוצות המיעוט, שעמן נמנים ערבים, עולים חדשים, דתיים וחרדים - שיעור הופעתן בשידורים זניח, וכשהן מופיעות הן מוצגות בדרך–כלל בהקשרים שליליים ובאירועים של הפרות סדר. אין ספק שממצאים אלה מחזקים את הסטריאוטיפיזציה. הדרה מהמסך של קבוצות רבות הנמצאות במוקדי הקונפליקטים של החברה מהווה, בסופו של דבר, סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
כותבי המכרז החדש לערוץ 2 היו ערים לכך ומשום כך נדרשו המתמודדים להציע תמהיל של תוכניות תוך מתן העדפה לתוכניות דרמה, תעודה, תרבות, ולעיסוק בפריפריה, במיעוטים, וכן לתוכניות עומק הנוגעות לשיח הציבורי ולשיח ישראלי יהודי. כמו כן חויבו המתמודדים להציג על המסך תמונה רב–תרבותית הנותנת מקום לקבוצות השונות המרכיבות את החברה. חשוב לציין שאין מדובר בספירת ראשים ובמכסות, הנוהגות במספר מדינות בעולם, אלא בראייה כוללת הצריכה לבוא לידי ביטוי בלוח השידורים, בהרכב המשתתפים ובהרכב העוסקים בתכנים.
לסיכום, עמידה ציבורית איתנה, השומרת על האיזון הנכון בין האינטרס המסחרי לאינטרס הציבורי, עשויה לשקם במידת מה את המרקם העדין של החברה הישראלית.
מרדכי (מוטי) שקלאר הוא מנכ"ל מועצת הרשות השנייה
גיליון 55, מרץ 2005