איש התקשורת אדם ברוך מת היום (שבת) והוא בן 63. ברוך היה עיתונאי, מבקר, סופר, אוצר ומהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בעולם התקשורת הישראלי. נולד בשנת 1945 בשם ברוך רוזנבלום, למשפחה חרדית בשכונה הירושלמית מאה-שערים. למד בבית-הספר העממי יבנה ברמת-גן ובמדרשיית נועם בפרדס-חנה. בהמשך התרחק מאורח חיים דתי, אף שהדת המשיכה להיות חלק חשוב מחייו. בשנים 1962–1966 למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

התפרסם בפסבדונים "אדם ברוך", ואת שמו כעיתונאי עשה בעיקר כמבקר ומדווח בעל לשון חדה וייחודית. בשנים 1976–1985 היה מבקר האמנות של "ידיעות אחרונות" וכתב מדור שבועי בתחום זה. במקביל פירסם מאות סיפורים אקטואליים במדור "קשר עין" ב"ידיעות אחרונות", שכמה מהם כונסו בספר "הוא היה גיבור" (1999).

ברוך ייסד וערך כמה עיתונים וכתבי-עת. היה בין מקימי המגזין לתרבות ולאמנות "מושג" וערך אותו בשנים 1974–1976. ב-1978, לאחר שהייה בניו-יורק, הקים במימון קבוצת אנשי עסקים תל-אביבים את המגזין "מוניטין" וערך אותו עד 1982. במסגרת תפקידו זה החל להטביע את חותמו על האופן שבו ייראה עולם העיתונות הישראלית בשנים הבאות.

ברוך ביקש להביא לירחון כתיבה ועריכה במסורת הניו-ג'ורנליזם האמריקאי, שאליו נחשף בעת שהותו בארה"ב. שלא כמקובל באותה תקופה, הירחון הודפס על נייר כרומו ועסק במגוון נושאים – מפוליטיקה דרך ארכיטקטורה ועד לרכילות וידוענים. נוסף על כך, הירחון נפתח דווקא במדור "פנאי" ומדור הרכילות "קצפת", ורק בהמשך עבר לנושאים ומדורים רציניים יותר.

"מוניטין" הקפיד לשים דגש על הצד הוויזואלי, הן בתצלומים, ביניהם חושפניים, והן בעיצוב הגראפי. גם בתוכן הכתוב נטה הירחון לעורר שערוריות. כך, למשל, ניתן היה לקרוא בו ראיון עם יונה וולך בהיותה על ערש דווי, שהוגדר כ"ראיון מיטה", לשמוע מבניו של השר לשעבר גד יעקבי על התנהגותו הבעייתית של אביהם, או להיחשף לשיחה נטולת צנזורה עם השחקניות ענת עצמון ואורלי זילברשץ שעה שהשתיים נהנות מאמבטיה משותפת.

בשנים 1983–1989 ערך ברוך את "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", והמשיך להרחיב את היסודות לעיתונות המגזינית הישראלית. על חדשנותו של המוסף סיפר לפני שנתיים ל"העין השביעית": "בשנות השמונים עדיין היה חידוש בעצם המושג 'מגזין'. חידוש מבחינת הפורמט, הכתיבה, ועצם קיומו של שבועון בתוך עיתון. חגגנו את המגזין בלי לחלק אותו ל'תחקירים', 'משפחה', או 'פנאי'. הוא נועד להיות משפחתי, וקצב הקריאה שלו אמור היה להימשך שלושה-ארבעה ימים, בניגוד ליוֹמיוּת של העיתון היומי".

אחד מהישגיו הגדולים של ברוך כעיתונאי היה ב-1987, כאשר איתר את האלוף שמואל גונן (גורודיש) ברפובליקה המרכז אפריקאית וריאיין אותו למוסף "7 ימים". האירוע שימש לימים מקור השראה למחזה "גורודיש" שכתב הילל מיטלפונקט (1993).

בשנת 1991, לאחר הדחת דב יודקובסקי מעריכת "ידיעות אחרונות" ורכישת "מעריב" על-ידי רוברט מקסוול, עבר ברוך לעיתון "מעריב" והיה לעורך העיתון, תחת יודקובסקי, עד 1992. בשנים 1992–1997 היה עורך "גלובס", ובשנים 1995–1996 היה עורך מוסף התרבות של העיתון, "שישי תרבות".

ב-1997 החל לפרסם טור אישי, "שישי", ב"מעריב". בטור זה שילב דרך קבע בין העולם החרדי לחילוני. ברוך נהג לפתוח את טורו בתשובה לשאלת אחד מקוראיו בנושאי מוסר תוך שהוא סומך את תשובתו על המקורות, ולאחר מכן להביע את דעותיו במגוון נושאים שעל סדר היום.

בשנים האחרונות סבל ממחלת הסוכרת, שהכריעה אותו לבסוף. טור "שישי" האחרון התפרסם ב-15 בפברואר השנה, ובו סיפר, בין היתר, על קריאה בספרי זוהר וקבלה הנמצאים בארון ספרים של חדר אוכל בבית-חולים. הטור הסתיים במלים "יקירתי, גם כשהיית נערה לא היית טרף קל".

מלבד עבודתו העיתונאית כתב ספרי עיון וביקורת, שימש אוצר, זכה בפרס ישעיהו ליבוביץ למחשבה מודרנית (1999) ובפרס אבי חי על פועלו התרבותי (2002).