מוסף "Markerweek" שיצא לאור בערב ראש השנה הקדיש אלפי מלים ויותר מ-20 עמודים למושג "פייק ניוז". אני לא יודע מה איתכם, אבל לי כבר ממש נמאס לשמוע את צירוף המלים הזה. גיא רולניק הסביר בטקסט שפרסם תחת הכותרת "מאברהם לינקולן עד בנימין נתניהו: חמש הערות על פייק ניוז" ש"הביטוי פייק ניוז התחיל לצבור תאוצה בשנה שעברה, כשהתברר שמחנה טראמפ הפיץ באמצעות הפייסבוק חדשות מזויפות מאתרים אלמוניים. טראמפ השכיל להשתמש בביטוי הזה מיד, כדי לתקוף ולעשות דה-לגיטימציה לכל ביקורת עיתונאית נגדו. בישראל מיהרו נתניהו ופוליטיקאים רבים אחרים למנף את האופנה ולהדוף כל ביקורת תקשורתית באמצעות הסיסמה פייק ניוז".
כתבי ה"מרקר" יצאו מגדרם, ועשו עבודה מרשימה בניסיון להקיף את התופעה מכל צדדיה: פייק ניוז בפוליטיקה, בעסקים, בפרסום, בתקשורת ובאינטרנט בארץ ובארצות-הברית, ואולם בשום מקום הם לא הודו שהתקשורת אוהבת להשתמש במושג המאוס הזה לא פחות מהפוליטיקאים, ואולי אפילו יותר.
אינני מבקש לטעון, לפחות לא כעת, שהתקשורת הממסדית מפיצה "פייק ניוז"; בשביל טענות שכאלו המציאו אראל סג"ל, שהמציא את שמעון ריקלין. אני טוען שהתקשורת אוהבת את המושג "פייק ניוז" כי כמו חלק ניכר מהפוליטיקאים, נוח לה יותר למרוח את הציבור מאשר לומר לו את האמת.
המלה "מזויף" היא קרובת משפחה של המלה "חיקוי". כשאומרים ששעון הרולקס הזה הוא שעון יד מזויף, מתכוונים לכך שבנו ועיצבו אותו כך שייראה כאילו הוא נוצר על-ידי חברת רולקס, בעוד שבפועל מדובר בחיקוי, בדרך כלל חיקוי זול, ששווה רק שבריר מהמקור. "מזויף" הוא "לא אמיתי".
תחת הכותרת "10 הדיברות המזויפות של הטייקונים" (ששונתה בגרסה המקוונת ל"הוא קוסם, הוא עשיר, הוא תותח: 10 הדיברות המזויפים של הטייקונים"), מציג איתן אבריאל את הדרכים השונות שבהן טייקונים מנסים לשכנע אותנו בדבר מסוים אף שהוא לא נכון, כמו למשל שהם עשירים, שהם מייצרים מקומות עבודה, שהם תמיד מחזירים את הכסף וכן הלאה. כל תיאור שכזה מסתיים במלים "פייק ניוז", שלאחריו מסביר אבריאל מדוע הנרטיב שמנסים למכור לנו מזויף.
אמצעי התקשורת מעדיפים את המושג המעורפל הזה על פני הצהרה ברורה שקובעת באופן חד-משמעי: הוא שקרן, הם שקרנים, זה שקר, משקרים אתכם
אבל זו בדיוק הבעיה. לא מדובר בנרטיב "מזויף". אבריאל מסביר, למשל, מדוע הטענה שהטייקונים תורמים למטרות חברתיות היא 'פייק ניוז': "ראשית, כמעט תמיד רוב הכסף לא מגיע מכיסו הפרטי של הטייקון אלא מחשבון התאגיד העסקי שבו הוא שולט, ולכן זהו למעשה כסף שרובו שייך לציבור... בפועל, הטייקונים לוקחים כסף של הציבור וקונים עמו אנדרטאות ציבוריות הנושאות את שמם". האם מדובר פה ב"חדשות מזויפות", ב"טענות מזויפות", במשהו שהוא "חיקוי" או "לא אמיתי"?
הסיבה שפוליטיקאים ועיתונאים כאחד אוהבים את המונח "פייק ניוז" היא שהוא מאפשר להם להתחמק מלהשתמש בשורש "ש.ק.ר". כך, כשנתניהו אומר שכלי התקשורת בישראל לא סיקרו את הביקור שלו בדרום אמריקה אף שבדיקה קצרה מלמדת שאין לטענה הזו ידיים או רגליים, מנתחים את האופן שבו הוא מפיץ "פייק ניוז". כמו הפוליטיקאים שמעדיפים לומר על יריביהם שהם "לא מדייקים" או "לא אומרים אמת", כך גם אמצעי התקשורת, מעדיפים את המושג המעורפל הזה, העקיף והפחות תוקפני על פני הצהרה ברורה שקובעת באופן חד-משמעי: הוא שקרן, הם שקרנים, זה שקר, משקרים אתכם.
שער גליון הפייק ניוז של "דה-מרקר", 20.9.2017
הסיבה העיקרית לכך היא שלמלה "שקר" נלוות הרבה מאוד משמעויות משפטיות. כל עורך-דין מתחיל יאמר לכם שעדיף לכתוב בפייסבוק שפלוני או אלמוני "אינו אומר את כל האמת" ואפילו ש"אינו אומר אמת" מאשר לקרוא לו "שקרן", שכן מהרגע שהשתמשת במלה שכמו "לורד וולדמורט" אין לנקוב בשמה, תידרש להביא לבית-המשפט ערימה של עדויות ועדים, תצהירים ומוצגים שיוכיחו באותות ובמופתים שהאדם שאותו כינית שקרן הוא אכן שקרן. לא יותר פשוט לומר שהוא מפיץ "פייק ניוז"?
"לא קראתי לו שקרן. אני? מה פתאום. אני בחיים לא אקרא למישהו שקרן אלא אם כן יש לי הוכחות שהוא שקרן, ואין לי הוכחות שהוא שקרן, ומכאן שככל הידוע לי הוא לא שקרן. לא אמרתי שהוא שקרן. אמרתי שהוא מפיץ פייק ניוז".
בגרסה המודפסת של המוסף לא התפרסמה כותרת ראשית אחת שבה נעשה שימוש במלה "שקר". אם היא בכל זאת הופיעה, זה קרה רק במורד הטקסט ורק בחלק מהטקסטים. יוצאת דופן היא הכתבה של כתבת CNN Money איסה סוארס, שעסקה בפעולותיהם של צעירים בעיר המקדונית ולס ותורגמה על-ידי "דה-מרקר". כותרת הכתבה בעיתון המודפס היתה "מנוע הצמיחה המקומי: הפצת שקרים". האם הסיבה שבגינה הוחלט להשתמש בשורש המפורש "ש.ק.ר" היא שמדובר בדיווח על משהו שמתרחש בארץ רחוקה, ולכן החשש לתביעה קטן?
חשבתי לעצמי שאולי אני ציני (זו לא תהיה הפעם הראשונה), ואולי בכותרת של הכתבה המקורית הופיעה המלה "שקרים" והתרגום בסך הכל נאמן למקור. אבל לא. בכותרת הכתבה המקורית אין שום אזכור למלה "שקר".
קל לבוא בטענות לגוף תקשורת כאשר אתה לא צריך לממן את עורך-הדין שיגן עליו בבית-המשפט, קל לדרוש מעיתונאים ועורכים שימוש בשפה ברורה כאשר אתה לא זה שיצטרך לבלות מאות שעות במשרדי עורכי-הדין שינסו לחלץ אותך מהצרה. ועדיין, חשוב להצביע על המחיר שכולנו משלמים בשל המשפטיזציה והזהירות שנכפית על כל הצדדים: האמת לא נאמרת במפורש. תחת זאת היא נרמזת, מוסתרת, נעטפת בשכבות על גבי שכבות של מלים עקיפות, עד שלעתים היא נעלמת.
כדי למנוע את המצב הזה, הנה האמת לאמיתה. היא לא מתייחסת לאדם מסוים או לכלי תקשורת מסוים. היא לא מתייחסת לשמאל או לימין, לצפון או לדרום, לאנשים ירוקים או כחולים. זוהי אמת שמנותקת מכל הקשר, והיא נכונה כמו שכדור הארץ סובב סביב השמש: זה לא עניין של דעה.
האמת היא שאנשים לא "מפיצים פייק ניוז"; הם משקרים. הם לא אומרים את האמת, הם מסלפים אותה במטרה לרמות אתכם
האמת היא שאנשים לא "מפיצים פייק ניוז"; הם משקרים. הם לא אומרים את האמת, הם מסלפים אותה במטרה לרמות אתכם. הם משנים את העובדות, משמיטים חלקים מהן, בוחרים חלקים אחרים עד שתחת ידם יוצא שקר מחורבן שאותו הם מגישים לכם במטרה להוליך אתכם שולל. העומדים מאחורי פעולות שכאלו הם לא "זייפנים" או "חקיינים", והם לא "מפיצים" דבר, גם אם הוא נאמר באנגלית (Fake News) ונשמע זר ורחוק כמו השדרה החמישית במנהטן.
לא. השקר הוא תושב מקומי ולא אורח, הוא מדיף ריח של זיעה ים-תיכונית, ולא אפטר-שייב קריר. הוא תוצאה של פעולתם המודעת של אנשים לא ישרים, רמאים ושקרנים, שעושים את מה שהם עושים כי הם מקווים להרוויח מזה משהו: הרווח יכול להיות כלכלי, פוליטי, חברתי, תדמיתי – זה בכלל לא משנה. מה שבטוח זה שהוא נעשה בידיעה ובכוונת מכוון. אין כאן תמימות, אלא רק היתממות.
כאשר טוענים כנגד נתניהו שהוא "מפיץ פייק ניוז", לזה מתכוונים. כאשר נתניהו טוען כנגד התקשורת שהיא "מפיצה פייק ניוז", לזה הוא מתכוון. כעת, כאשר השפה ברורה ומדויקת, אתם מוזמנים להחליט מי משקר ולמי להאמין.