דיברתי לאחרונה עם שני עיתונאים בכירים מזן נדיר - כאלה שאין להם דעה מגובשת ומוחלטת לגבי ההתנתקות. הם לא בעדה, אך גם לא לגמרי נגדה משום שדעתם על הפתרון הרצוי, כאנשי שמאל, היא שצריכה לקום לבסוף עוד מדינה ערבית - מערבה לירדן. כתוצאה מעמדתם הלא מוחלטת הם לא כתבו אף מאמר שיברר את הסוגיה ובוודאי לא כזה שמביע עמדה נגדית. כלומר, הם הוציאו את עצמם מהוויכוח המרכזי בישראל של השנה האחרונה. אני מניח שאם היה בעל טור או פרשן קבוע או כתב בכיר של אחד מאמצעי התקשורת הגדולים, שהיה מביע עמדת נגד נחרצת, היינו שומעים עליו. נכון שלא כל בכירי התקשורת מובילים את התמיכה באריאל שרון ובתוכנית ההתנתקות שלו באותו חירוף נפש כמו זה שמפגין יואל מרקוס ב"הארץ", אבל מובילי התקשורת ככלל מפגינים את תמיכתם אם באמירות ברורות, אם בצורת הצגת הדברים ומיפוי החברה הישראלית בנוסח של "משלנו" ו"האויב", ובעיקר על–ידי החלקה של התרחשויות פוליטיות שלדעתי מסכנות את הדמוקרטיה בישראל. בהקשר הזה הייתי מציין רק כותב בכיר אחד בתקשורת, שאמנם לא זכור לי כי הביע עמדה נחרצת נגד הנסיגה החד–צדדית מעזה וצפון השומרון, אך הוא המשיך לכתוב על ראש הממשלה שרון מתוך עמדה אופוזיציונית ולא עשה לו הנחות - זהו אמיר אורן ב"הארץ"'. בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל.
אל"מ (מיל') יעקב חסדאי ציטט לא מכבר (17 במרץ), במסגרת מאמר ב"ידיעות אחרונות", קטע ארוך מתוך ספרם של אהוד יערי וזאב שיף "מלחמת שולל", קטע המנתח את צורת פעולתו של שרון כשר ביטחון ב–82', ואשר יש בו כדי לתאר גם את התנהלותו היום. לאחר שטענו שני המחברים כי בישראל בוצע מעין פוטש ערב מלחמת של"ג, הם הסבירו: "לאמיתו של דבר היתה זו מעטפת דקה לשיטה מקורית של ערעור הדפוסים הדמוקרטיים ושיבושם... הוא (שרון) פירק את המוסדות הדמוקרטיים מכושר הבקרה והפיקוח והחליש את הבלמים הקבועים במבנה המשטר. מול פגמי התפקוד האלה עלה בידו לכפות את דעתו".
התקשורת רתמה את עצמה למהלכים של שרון בכך ששיתפה איתו פעולה בהצגה של תמונת קרב חדשה: המתנחלים הפכו לאויב פנימי. בסוף השנה שעברה, כשהשב"כ והמשטרה החלו להדליף על סכנת התנקשויות והתנגדות בכוח להתנתקות, הציג יואל מרקוס את המתנחלים כ"קוקטייל קטלני של מיעוט השואף לכפות בכוח את רצונו על רוב העם". המלצתו: להתארגן כך שהמפנים יהיו מסוגלים "להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה"ל למלחמת אזרחים אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם". כלומר, על–ידי הצגת המתנחלים כאויב העם מכין מרקוס את קוראיו לכך שצה"ל ייאלץ לירות בהם.
כותבים בכירים עמלו רבות כדי להחדיר לתודעה ש"רוב העם" תומך בהתנתקות. חזרו על זה בלי סוף. כותב כמו גדי טאוב ממליץ ב"מעריב" (21 במרץ) לשמאל להנמיך פרופיל, "ולשבת בשקט. השמאל לא רגיל להיות הרוב... אבל עכשיו 'שתי מדינות לשני עמים' זאת עמדת 'העם'". ההנחה שלי היא שכאשר הפובליציסטים הבכירים מחליטים מהו הרוב ומאמצים עמדה מסוימת, הכתבים והעורכים מתאימים את עצמם לרוח כלי התקשורת שהם עובדים בו. אפשר להצביע בהקשר זה על שתי דוגמאות קטנות מהזמן האחרון. הכותרת הראשית ב"הארץ" למחרת נפילת חוק משאל העם בכנסת היתה "מתנגדי הפינוי הובסו בכנסת". הכותרת מבטאת את הפנמת המסר ששרון, אולמרט ומפלגת העבודה ניסו להחדיר במשך כל החודשים האחרונים, כי מי שבעד משאל עם הוא בעצם נגד ההתנתקות. זה מסר שהם הקפידו לחזור עליו בכל ראיון.
בהתחלה זה לא היה מובן מאליו. כשהועלה הרעיון נשמעו גם קולות אחרים, אך הם העדיפו לשתוק כאשר קטר ההתנתקות צבר תנופה. הבולט בין הקולות האלה היה אמנון רובינשטיין, שאף אמר פעמים אחדות שניתן לנסח חוק ולהעביר אותו במהירות. בנימין נתניהו, שהוביל את המהלך, הפך למטרד, תככן, חתרן, פועל מאחורי גבו של ראש הממשלה ובצורה לא דמוקרטית. דווקא ידיעה שולית שזכתה למקום בולט בשני עיתוני הערב ממחישה את צורת ההתייחסות שנמצאה ראויה לו: לאחר נפילת משאל העם הוצג נתניהו בכותרת ב"מעריב" כמי ש"יורה לכל הכיוונים", וליד אותה ידיעה דווחה בפירוט סצינה דוחה שבה ח"כ אלי אפללו, תוך כדי השתנה, אומר לנהגו של ראש הממשלה שהוא "לא שם על ביבי". נתניהו היה באותו זמן באחד מתאי השירותים. בעגה הישראלית אפשר לומר, כי הסב–טקסט של הידיעה הוא שמשתינים על ביבי בקשת. סוג של גסות שהתקשורת לא היתה מרשה לעצמה כלפי שרון, למשל. אפללו הוצג כמי שבעת עשיית צרכיו אומר את מה שצריך.
נראה שהתקשורת עברה שלבים שונים ביחסה לתוכנית ההתנתקות ובהקשר שלה לשרון עצמו. המגמה הכללית היתה של התלהבות מדפוסי ההופעה של שרון כל אימת שנקלע לעימות מול מרכז הליכוד. ושרון הקפיד להתעמת עם המרכז להנאתם של הפרשנים והכתבים באותם כינוסים. בשתי ההזדמנויות שהיו התחנות הבולטות שלו בהפרת האמנה הבסיסית בין מנהיג לבוחריו, ושל כללי המשחק הפרלמנטרי הקואליציוני, סיפקה לו התקשורת רוח גבית. אני מתכוון להליכתו באופן בוטה נגד החלטת משאל מתפקדי הליכוד, ולאחר מכן פיטורי שרי האיחוד הלאומי תוך שהוא בעצם מוציא חד–צדדית מפלגה שלמה מתוך הקואליציה שאיתה היה חתום על הסכם. במקרים אלה ודאי שמי שאשם בכך ששרון התנהל ללא מעצור הם מוסדות הליכוד עצמם ובמקרה השני שרי הליכוד. אך התקשורת לא נעצרה כדי לקיים דיון במהות המהלכים האלה של שרון. היא כבר היתה על מדרון חלקלק של ביזוי מוסדות דמוקרטיים. הצורך בקבלת לגיטימציה מחודשת מהעם, בעקבות אימוץ מדיניות יריבו בבחירות האחרונות, לא עלה לדיון. העובדה שהתקשורת השלימה עם כל מהלך הכרוך בקידום הפינוי נחשפת באדישות ובדיווח המינימלי על מעצר מפגינים לתקופות של עשרה ימים ויותר, מעצרי בית לזמן בלתי מוגבל, ובייחוד השתיקה נוכח הודעתו של מפכ"ל המשטרה כי תוקם יחידה שתבדוק התבטאויות של פוליטיקאים ואישי ציבור. באותה קטיגוריה לא זכתה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להתייחס לחסימות צמיגים כאל סיכון חיי אדם - סעיף שהעונש המקסימלי עליו הוא מאסר לעשרים שנה - להתקוממות של מנהיגי תקשורת. נראה שמתמיכה גורפת בהתנתקות ובראש הממשלה התדרדרה התקשורת גם לעצימת עין ביחס לפעולות אנטי–דמוקרטיות של בעלי תפקידים בכירים, שרואים את עצמם עכשיו משוחררים להפעלת כוח בלתי מרוסנת.
אמנון לורד הוא עורך "מקור ראשון"
גיליון 56, מאי 2005