החל משנת 1721 הוציא ג'יימס פרנקלין בבוסטון את ה-New England Courant, בעל הקו הפוליטי הלוחמני. תחילה הוביל העיתון מאבק בחיסון נגד אבעבועות שחורות, שנחשב בעיני מערכת העיתון למזיק ומסוכן, ולאחר מכן תקף את השלטונות האנגליים על שאינם עושים די למאבק בפיראטים שבסביבה .בתגובה השליכו האנגלים את ג’יימס פרנקלין לכלא, ובית-משפט קולוניאלי קבע כי נאסר עליו לשמש עורך או מו"ל של עיתון. כדי להתחמק מן הצו השיפוטי ביקש פרנקלין מאחיו הצעיר, בנג’מין, אשר שימש מגיל 12 כשוליה בחנות הדפוס של אחיו הבכור, להיות - לפחות למראית עין - עורך העיתון. בגיל 16 מונה אפוא בנג'מין הצעיר כעורך אחראי של העיתון. בגיל 17 ברח בנג'מין פרנקלין לפילדלפיה, ובשנת 1729, בהיותו בן 23, השתלט בעצמו על ה-Pennsylvania Gazette והיה לבעלים, מו"ל ועורך העיתון. עיתון זה הפך במהירות הבזק לאחד העיתונים החשובים בקולוניות, וממנו זינק פרנקלין אל קריירה ארוכה כסופר, עיתונאי, איש עסקים, מדען ומדינאי.
בשנת 1933 חוקק הנציב העליון של המנדט הבריטי בפלשתינה את "פקודת העיתונות". הפקודה שימשה את השלטונות בעיקר נגד העיתונות הערבית, שהסתותיה נגד היהודים נחשבו בעיני הבריטים לסיכון בטחוני. סעיף 5 לפקודה קבע רשת צפופה של תנאים מוקדמים, הנדרשים כתנאי להדפסת עיתון ולהוצאתו לאור, החל מדיווח על "נתינותו" של מגיש הבקשה וכלה בהמצאת ערבויות כספיות. לא בנג’מין פרנקלין ולא אחיו ג'יימס היו רשאים, אילו חיו בפלשתינה של שנת 1933 בנסיבות של שנות העשרים של המאה ה-18, לשמש עורכי עיתון. בנג’מין לא היה רשאי לכך - משום שעורך עיתון חייב להיות מי "שמלאו לו 25 שנה", ואילו ג'יימס - משום שעורך עיתון, על-פי הפקודה, הוא רק מי "שלא נתחייב מעולם בדין בשל עבירה שנידון עליה לפי פסק-דין סופי למאסר שלושה חודשים או ליותר מכן". ג'יימס, אגב, לא היה כשיר לשמש עורך עיתון אפילו האריך ימים עד שנת 1933, שכן על חוסר הכשרות הנובעת מעונש המאסר אין, על-פי הפקודה, התיישנות או מחילה, לנצח.
צילום: מיקי קרצמן
קרוב לשבעים שנה לאחר חקיקת הפקודה, היא עדיין תקפה בישראל. קריאתה מסבה לקורא את ההנאה המיוחדת שמקנה טיול אל העבר, ולשונה המסורבלת מעלה חיוך של קורת רוח על שפתיהם של חובבי היסטוריה. "עיתון", מגדירה הפקודה, "פירושו כל דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי-מאורעות, או כל הערות, ציונים או ביאורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי- מאורעות, או עם כל עניין אחר בעל חשיבות ציבורית". הפקודה, שתוקנה מאז כמה פעמים, מורה כי "מיד להופעתו של כל גיליון של עיתון או של הוספה לעיתון, חייב עורכו למסור העתק אחד לגנזך המדינה, אחד לספריית הכנסת, אחד למשרד המזכיר הראשי, אחד למשרד החינוך ואחד לממונה על המחוז, ואילו שני העתקים לבית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"; וכן כי "כל אדם שאינו ממלא אחר הוראות סעיף זה ייאשם בעבירה ובכל פעם שהוא עובר על סעיף זה יהא צפוי לקנס של עשרים וחמש לירות".
פקודת העיתונות היא מסמך מומלץ כתעודה היסטורית. כאמירה נורמטיבית היא פסולה בתכלית. מהדהדים ממנה קולותיה הנוראים של תקופה, שבה שררתם של מזכירים וממונים גברה על חירותם של פרטים, והיכולת להתבטא בחופשיות נתפסה כחסד שמקנה שליט קולוניאלי ל"נתיניו". העובדה שאנו מנהלים עד היום את חיינו על-פי חקיקה המאפשרת לשלטונות לתת לאנשים נבחרים בלבד, מבוגרים, בעלי צורה ועבר נקי, רשיון לפרסם דברים ברבים - היא בלתי נסבלת.
העובדה שעופר נמרודי נפסל מלשמש עורך עיתון עקב הרשעתו (הקודמת) בהאזנת סתר ושיבוש מהלכי משפט מדגימה את הקושי. אדגיש: אינני בא ללמד סניגוריה על נמרודי, על מעשיו ועל מניעיו, יהיו אלה אשר יהיו. אני יוצא מנקודת הנחה כי נמרודי הוא, בדיוק, מי שבתי-המשפט קבעו שהוא. מסע-הצלב שהוא מנהל נגד הרשויות שהביאו להרשעתו בדין מופרך בעיני, לא פחות ממסע-הצלב שניהל פרנקלין נגד החיסון לאבעבועות שחורות. ואולם, שוחרי חירות - כאז כן עתה - צריכים להתנגד לכל ניסיון להשתיק, בכוחו של צו שלטוני, איזה משני המסעות התקשורתיים הללו.
עיתון "מעריב" מעניין מאות אלפי קוראים, הנכונים לרוכשו בכספם שלהם, ובכך העיקר. מבחנו של הפודינג, היו שליטינו האנגלים נוהגים לומר, הוא באכילתו. יומרתם של נציבים עליונים, ממשלות, שופטים ושליטים לקבוע בעבור נתיניהם מה יקראו ולמי יאזינו, בטלה ועברה מן העולם. לדידי, אפילו היה נמרודי מתגלה כרוצח "עם דם על הידיים" (על-פי דימויי האשם העתיקים, החוזרים שוב ושוב לפקוד אותנו) לא היה בכך כדי לפגוע במאומה בזכותו לערוך עיתון, לנהל אותו ולהשפיע על הדעות המובעות בו. קל וחומר במצב הנוכחי, שבו רחוקים האישומים שבהם הורשע בסופו של דבר מלהיות מזעזעים בחומרתם.
אתיקה עיתונאית היא, כמובן, חשובה מאוד לקוראי העיתון; אך אין משמעות הדבר שיש להשתמש בכוחה האלים של המדינה כדי להנהיג אותה. כדי להצדיק הסדרה ממשלתית של "שוק הרעיונות" יש צורך בהוכחה ברורה שהשוק עצמו, על מנגנוני המוניטין וההסדרה הוולונטרית שהוא עשוי לספק, מועד להיכשל. הוכחה כזאת טרם סופקה. משום כך, הכפפתם של עיתונים, עורכי עיתון ועיתונאים לאותה מערכת כללים שמשפטנים מכנים "שניות נורמטיבית", כלומר זאת הרואה בעיתונאים, במידת מה, פקידי-ציבור, היא הרת סכנות. שוק הרעיונות ישיג אפוא את יעדיו רק אם נבין כי עיתונאי איננו פקיד ציבור, וכי אין הוא מחויב להיות בעל אופי טוב ומידות מתוקנות. יאמר נא כל עיתונאי וכל עיתון את אשר על לבו, ויניחו לנו השלטונות לשפוט את הדברים בעצמנו, ללא מחסומי הגנה.
פרופ' רון שפירא הוא דיקן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן
גיליון 35, נובמבר 2001