המפגש הטלוויזיוני בין יועז הנדל, מגיש התוכנית "שבע אקטואלי" של תאגיד השידור כאן, לבין בסאם עראמין ורמי אלחנן מפורום המשפחות השכולות, הפך תוך זמן קצר לשיחת היום בחוגי השמאל – אבל מהסיבות הלא נכונות.

נכון, מדובר בשבע דקות של מופע אימים עוכר שלווה. עדות מצולמת שראוי אולי ללמד בבתי-הספר, על האופן שבו הלאומנות והסגידה למדינה ולסמליה יכולים לעוור את האדם ולהקהות את לבו מול הקריאה האנושית הבסיסית ביותר. שני אבות מוכי יגון אך לא ייאוש, שאיבדו כל אחד את בתו במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נתקלו במגיש קר כקרח, עטוי שריון של ציניות והצדקה עצמית.

מול שני האבות שביקשו לקדם מסר של פיוס, אחווה והומניות, המשיך הנדל לירות תחמושת מבנק המסרים השחוק והשטחי של הצדקת הטרור והפגיעה בכבוד הלאומי. אבל מתחת לכשל ההומני והמוסרי שבלט כל-כך בראיון הזה הסתתר עוד מחדל, חשוב לא פחות, שרבים החמיצו – הכישלון העיתונאי של הנדל במה שהיה אולי המבחן המשמעותי הראשון שלו כאחד המגישים המובילים של גוף השידור הציבורי החדש.

הנדל הפגין חוסר עניין וסקרנות בסיסיים במרואייניו, ובחר לערוך להם חקירה ולהביך אותם לעיני הקהל בבית – אולי הדבר הרחוק ביותר ממה שאמור לעשות מראיין עיתונאי מקצועי ורציני שעובד בשביל קהל הצופים שלו ולא עבור מגזר אידיאולוגי

כי אם נתעקש להסתכל על הראיון הזה כמעשה עיתונאי של ממש ולא כסיבוב נוסף בוויכוח הבלתי נגמר בין השמאל לימין, נגלה כאן מראיין שפספס לחלוטין סיפור אנושי חזק ומרתק. הנדל הפגין חוסר עניין וסקרנות בסיסיים ביותר במרואייניו, ובחר לערוך להם חקירה ולהביך אותם לעיני הקהל בבית – אולי הדבר הרחוק ביותר ממה שאמור לעשות מראיין עיתונאי מקצועי ורציני שעובד בשביל קהל הצופים שלו ולא עבור מגזר אידיאולוגי.

בראיון הזה הנדל זנח או שכח לחלוטין את עמדתו העיתונאית כמראיין, והתייחס לאורחים שלו באולפן רק כיריבים פוליטיים שמגיעה להם נזיפה פומבית. האם הנדל שובץ כמנחה תוכנית האקטואליה היומית של התאגיד כפובליציסט בעל דעה, או כעיתונאי שאמור להתעניין בדעותיהם של מי שניצבים מולו? האם הוא אמור להגיש לצופים את עמדותיו, או את הסיפור העיתונאי? האם גם כאיש ימין הוא אינו מסוגל לפגוש בני אדם שחושבים אחרת ממנו ולנסות להתעניין בהם? האם הזווית העיתונאית החשובה והמעניינת בסיפור האישי של שני אבות שאיבדו את היקר להם מכל ובחרו דווקא להתאחד עם נציג האויב, היא הבחירה שלהם לערוך טקס ביום הזיכרון, או האפשרות שחלק מחבריהם לפורום הם הורים למחבלים שמתו?

מול סיפור אנושי מרתק הנדל לא הצליח להביא לאולפן קול עיתונאי סקרן, נוקב וחוקר, אלא רק אתוס לאומי רדוד ומתלהם, כזה ששמענו כבר אלף פעם אצל יורם שפטל ודומיו – ובכך בגד בשליחות העיתונאית שהטילו עליו מעסיקיו וציבור הצופים.

לגיטימי ואף הגיוני שבשידור הציבורי – ולמעשה בכל כלי תקשורת אחר – יהיו מנחים ומגישים בעלי רקע ודעות מגוונות. כך היה נכון שישובצו בתאגיד ובמקומות אחרים גם מנחים ערבים, יוצאי אתיופיה וחבר העמים ועוד. אלא שבינתיים הגיוון בתאגיד השידור מתבטא בעיקר בהוספת מנחים שמרנים וימנים. וגם זה בסדר, אבל הדרישה הבסיסית וההכרחית מעיתונאים היא שיביעו עניין אמיתי במרואיינים שלהם ויחתרו להביא לצופים את הסיפור המעניין והחשוב ביותר. בראיון הזה הנדל הדגים כי הוא אולי הוגה דעות מבריק, מסבירן מצוין ופובליציסט חריף – אבל ממש לא עיתונאי.

ואם הדברים לא היו גרועים גם כך, לקראת סיום הראיון קיבלנו טוויסט נוסף בעלילה. התברר כי למרות שהנדל התעקש לשאול את עראמין ואלחנן שוב ושוב על טקס יום הזיכרון ועל אמהות המחבלים, הם בכלל הוזמנו לדבר על אירוע הקראת העדויות של שוברים-שתיקה, שבו השתתפו. בשלב מסוים עראמין ניסה לומר זאת בעדינות להנדל, אך הוא ביטל אותו בהינף יד ואמר שזה לא מעניין אותו. אצלו בחבר'ה בטח היו קוראים לזה אמבוש.

לצפייה בראיון ב"שבע אקטואלי"