לפני כחודשיים התעוררה סערה זוטא סביב שידור ראיון עם הרוצח יגאל עמיר בערוץ 2 (6.11.2000), בתוכניתו של גדי סוקניק. עדיין לא מיותר לחזור אליו, כי שידורים המלווים בסערה תקשורתית נחרתים בזיכרון הציבורי; בוודאי אלה שחורגים הרחק מעבר לחילופי דברים בראיון עצמו, בוודאי כאשר המרואיין הוא רוצח של ראש ממשלה, בוודאי כאשר השידור התקיים בעצם ימי הזיכרון לרציחתו של יצחק רבין, בוודאי כאשר הוויכוח הציבורי אחרי הראיון נגע שוב במנטרות תקשורתיות כמו "זכות הציבור לדעת" ו"אין חיטוי יעיל מאור השמש". וגם בחוש המידה של אנשי תקשורת.

צילום: מיקי קרצמן

 ▪ ▪ ▪

כיצד העריכה את חשיבות שידור הראיון המערכת של חברת-החדשות של ערוץ 2 אפשר היה ללמוד ממיקומו (ראשון בתוכנית), מהצגתו הנלהבת על-ידי סוקניק, מן הציפיות שהוא עורר לקראתו. אמנם ערוץ 2 לא יזם את הראיון; הוא רק הזדמן לערוץ. ראשי המערכת לא חשבו כלל שהרוצח יהיה נגיש לשיחה. רק בגלל איזה שיבוש ביורוקרטי בין רשויות החוק הרבות (מחדל שנוצל) נוצר מצב טיפוסי של "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". היו שם אנשים מן הכבלים, היה מי ששאל ומי שצילם.

אבל בסופו של חשבון גורל השידור היה בידי העורכים. מה היו השיקולים שלהם, שהכריעו לטובת השידור? שלום קיטל, מנכ"ל חברת-החדשות של ערוץ 2, שאתו שוחחתי בשבוע שבו שודר הראיון, נשמע מגובש ובוטח. לדעתו, הראיון היה חשוב וראוי. לא במקרה נתקבלה ההחלטה על שידורו ללא התנגדות במערכת. הוא משוכנע שלציבור היתה לא רק זכות אלא חובה לדעת מה בפיו של הרוצח עמיר. ימי הזיכרון שהוקדשו ליצחק רבין עוד הגבירו את הקשב לכל דבר הקשור ברצח, וכך קיבל הראיון משנה עניין, חשיבות ומשקל. הנתון המדאיג של 12 אחוזים מהציבור התומכים בחנינת יגאל עמיר, כפי שפורסם באותם ימים, היה סיבה נוספת שעמדה מול ראשי חברת-החדשות לא להרפות מן הרוצח ולחשוף את פרצופו האמיתי בשידור. דברי עמיר גם הפריכו את החשדות, שהרצח היה תוצאה של קונספירציה; הוא אמר במו פיו שהגה וביצע את ההתנקשות בעצמו. גם "חרטתו" על שלא רצח את יצחק רבין עוד קודם העמידה אותו במקומו, מקום של רוצח נחוש וקר מזג. לא, טען קיטל, זה לא היה מתן במה לרוצח, זה לא היה טוק-שואו אתו או נאום שלו לאומה אלא חלק מסקירה חדשותית, רלבנטית. הוספת מידע לשוחרי מידע, כלומר לכולנו. קיטל ביקש להדוף במיוחד את ההאשמות שהשידור עלה לאוויר בגלל רדיפה אחרי הרייטינג. לא ממנה ולא מקצתה. הוא גם שלף דוגמה, אחת מני רבות לפי דבריו, המוכיחה שערוץ 2 ויתר על שידור עתיר רייטינג (נמרודי הבולע מסמכים).

▪ ▪ ▪

כרגיל אחרי מקרים של שידורים בעייתיים, החל מיד פסטיבל בעד ונגד. שורה ארוכה של אנשי ציבור ואנשי תקשורת, קרובים לרבין ומתנגדיו, חיוו דעתם. הזמן שעבר מאז מאפשר לדלות מן הפרשה כמה הבחנות עקרוניות הנוגעות לזכות הציבור לדעת, העיתונות כמקצוע, העיתונאי כאזרח המדינה, האם רוצח זכאי לזמן שידור.

זכות הציבור לדעת היא אחד הטיעונים המרכזיים להנמקת העיסוק העיתונאי, אבל גם מן המועדים ביותר לטעויות ולהטעיות, כי היא מקנה, כביכול, חירות לאנשי תקשורת לפרסם כל דבר. אך האמת היא שהתקשורת אינה קופסה שחורה שחייבת לקלוט ולשדר הכל, ואנשי התקשורת הם לא מיקרופונים בלבד המתווכים בין אירועים לקהל. אגב, בניגוד למוסכמה הרווחת בציבור, אין לטיעון הבעייתי הזה עוגן חוקי. להפך, דווקא מפני נזקיו זכו האזרחים להגנה באמצעות חוקים ותקנות כמו בענייני צנעת הפרט, סיווג בטחוני, פרסום שמות של קטינים וכדומה.

מהצד האחר, התקשורת היא, ללא ספק, מעמודי התווך של הדמוקרטיה, וזכות הציבור לדעת היא מרכיב מרכזי בהבטחת אורח חיים דמוקרטי. עם זאת הדמוקרטיה חייבת, לפעמים, "לגונן על עצמה"; הכלל הזה חל, בוודאי, על שימוש באלימות נגדה, שרצח פוליטי הוא מגילוייו המסוכנים ביותר. יגאל עמיר אינו רשאי להתלונן: לא ירו בו במקום הרצח, הוא זכה לטיפול משטרתי ומשפטי מסודר. גם "הופעתו הפומבית" הנדונה קשורה בשימוש שהוא עשה בזכותו לבקש הקלה בתנאי מאסרו. האם נכון היה לתת לו פתחון פה בתוכנית טלוויזיה פופולרית, אשר אם נרצה ואם לא, מעניקה לו בכך מידה של לגיטימציה חברתית בעיני רבים, ביניהם צעירים, שהיו ילדים בעת רצח רבין? האם לא היתה זו חובתו של ערוץ 2 לא להפריע למגמה לנדות את הרוצח, להוקיעו ולהקיאו מן החברה? הרי כל עיתונאי הוא גם אזרח ישראלי, לא רק "מקצוען" שחובתו, כביכול, להעביר כל מלה, מכל אדם, לידיעת הציבור?

בדיעבד אפשר לומר שהופעתו של עמיר בבית-המשפט היתה אירוע חדשותי, ולכן ראוי היה לאזכור, אבל הפרסום בפועל יצא מן הפרופורציה המתאימה. כך באשר לאירוע עצמו - בקשתו לגבי תנאי מאסרו והודעתו כי אינו מתחרט על הרצח - וקל וחומר אשר להבאת דבריו על נושאים פוליטיים שעל סדר היום. צריך היה להסתפק בשידור ידיעה קצרה, בצילום המתלווה אליה ובהבאת כמה משפטים מדבריו. זכותו של הציבור לדעת היתה מתממשת וגם יחסו אל הרוצח היה מתבטא בצורה הולמת יותר.

אמת מידה - זה שם המשחק.

אריה פלגי היה עורך "חותם", מוסף "על המשמר"

גיליון 30, ינואר 2001