מתוך שתי הרצאות ביקורתיות שנתן פייר בורדיה, הסוציולוג הצרפתי הנודע, ב-1996 בנושא הטלוויזיה ושדה התקשורת (תמליל ההרצאות, ששודרו בזמנו בטלוויזיה הצרפתית, יצא לאור כספרון שגם תורגם לעברית), נחרת בי משפט המתאר את עולם העיתונות כ"משחק, שבו מראות משתקפות זו בזו". כנראה שכך מבינים עיתונות גם בעיתון "העיר".

מספיק לפתוח את שבעת העמודים המרכזיים של גליון ה-22.11.01, המוקדשים בהתרגשות להגיגים, לאישיות ולקריירה של העיתונאי ואיש התקשורת יאיר לפיד, כדי להבין למה הכוונה. בכל עמוד (כולל עמוד השער) מופיע צילום של לפיד בפוזה מבוימת אחרת: מדפיס במכונת כתיבה (רציני ורגיש), מעשן סיגר (אנין טעם ואיש העולם), משחק סנוקר (מנוסה ומחוספס), מחופש למרלון ברנדו (גבר שבגברים). התמונה הסמלית ביותר, וזו המסכמת את כל השאר, היא זו שבה מביט לפיד הצעיר בהשתקפותו במראה, המחזירה אליו מבט רב-משמעות.

האירוע החדשותי המשמש סיבה לסיקור הנרעש הוא צאת ספרו החדש של לפיד, רומן בלשי בשם "החידה השישית" (הוצאת "קשת"), שנמצא במקום הראשון ברשימת רבי-המכר כבר כמה שבועות.

בצמוד לראיון, שרק פסקאות ספורות מתוכו עוסקות בספר החדש, מתפרסמת גם חליפת מכתבים שניהל לפיד עם המראיינת כשהיתה בגיל העשרה. ואכן, כמו בקריאת בלש טוב, הקורא/ת נותר/ת במתח לאורך הקריאה כולה, תוהה אם יתגלה קשר בין התמונות והמכתבים האישיים (המוצגים כמסמך היסטורי מרתק, בסגנון מכתבי נפוליאון לג'וזפין) לספר החדש.

ייתכן, אמרתי לעצמי, שנעשה כאן ניסיון מקיף ולא מתפשר לעמוד על "כוונת המשורר". אמנם איני חושבת, ברוח הניו-קריטיסיזם, כי באופן גורף אין לזה חשיבות להבנת הספר, וכי הביוגרפיה המקצועית והאישית של לפיד אינה משמעותית בהקשר זה - אבל לא צריך להגזים: באצטלה של הצגת ספר חדש מציג יאיר לפיד בפעם המי-יודע-כמה את עצמו, כשהכתבת ועורכי העיתון מספקים לו בימה חופשית למטרה זו.

יאיר לפיד אינו הסלבריטי היחיד שמקדם מכירות באמצעות דימויו, ושמכירות (ריאליות או בצורת רייטינג) מחזקות את דימויו הציבורי ומקדמות את מעמדו המקצועי וחוזר חלילה. פוליטיקאים עושים את זה; ספורטאים ודוגמנים עושים את זה; שחקנים ומוסיקאים עושים את זה, וגם אנשי תקשורת. אבל לפחות מנקודת המבט של האידיאל של העיתונות היא אינה אמורה לסייע להם בכך - ולפיד יודע את זה.

התקשורת האלקטרונית והכתובה אולי אינה מצליחה למלא את תפקידה המוצהר - שהוא לספק מידע אמיתי ככל האפשר - באופן חסר פניות לחלוטין; ומפוכחים במידה זו או אחרת אנו מודעים לכך, שנוכחותו של ממד פרספקטיבי בדיווחים חדשותיים ואחרים היא בלתי נמנעת; אבל, כקוראים, יש לנו ציפייה שישתמר איזה מרחק ביקורתי בין הגורם המדווח לבין נושא הדיווח. גם אם הכתבת חשה שזכתה להכיר "יאיר לפיד שלגמרי לא הכרתם" בחייה האישיים, אין זה הופך את תגליותיה לעיתונאיות. הצגתן ככאלה מחפה על העדרו של מרחק כזה - והתוצאה היא עיתונות בטעם רע.

גיליון 36, ינואר 2002