החשד שלפיו דודו טופז עומד מאחורי התקיפה האלימה של בכירי ערוץ 2, אבי ניר ושירה מרגלית, וכי עמד להזמין גם את תקיפתו של עורך "ישראל היום" עמוס רגב, מעורר מחדש את השאלה אם האלימות מפעפעת אל עולם העיתונות, ואם העיתונאי הישראלי איבד את ההגנה הבלתי נראית שאמורה לעטוף אותו מתוקף תפקידו ולאפשר לו לבצע את עבודתו בלא מורא ובלי משוא פנים.
לדברי העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון, לשעבר חבר מערכת "ידיעות אחרונות", לא זכורים לו, לאורך עשרות השנים שבהן פעל כעיתונאי, מקרים של תקיפת עיתונאים, למעט כמה יוצאי דופן. "כל המקרים שהיו לאורך השנים, גם אם תאסוף אותם יחד, בעיני זה לא משמעותי", הוא אומר. יחד עם זאת, נקדימון מביע חשש כי המקרה הנוכחי, אף שהוא יוצא דופן, עשוי לעודד אנשים אחרים לפעול בדרך דומה.
אם בימינו כל כוכב בידור דועך יכול לשכור את שירותיהם של בריונים כדי שיתקפו את איש התקשורת השנוא עליו, הרי שבעבר החלטות בסוגיות שכאלה התקבלו באופן מסודר יותר. בנובמבר 1940 פוצצה ההגנה את אוניית המעפילים פאטריה, כדי לעכב את גירושה מהארץ. לרוע המזל, הפיצוץ היה גדול מהמתוכנן, האונייה טבעה ואיתה למעלה ממאתיים מעפילים. כשבוע אחר-כך התפרסמה בביטאון הרשמי של מפא"י, "הפועל הצעיר", רשימה מאת ישראל כהן ובה התייחסות ביקורתית להטבעת הספינה. "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה", כתב כהן, ודי היה בכך כדי שעורכו יחטוף סטירה רשמית מהממסד.
דן מרגלית, היום בבית-המשפט בתל-אביב בדיון להארכת מעצרו של דודו טופז. טופז חשוד בתקיפת בתו של מרגלית, אשת הטלוויזיה שירה מרגלית (צילום: לירון אלמוג)
גילי חסקין מתאר באתרו את ההשתלשלות האירועים מרגע שהרשימה פורסמה: רמטכ"ל ההגנה יעקב דוסטרובסקי קבע בישיבת מרכז מפא"י כי כותב המאמר "שווה מכת לחי". מפקדי ההגנה אליהו גולומב, ישראל גלילי, דוסטרובסקי, יצחק שדה ויוסף חריט קיבלו החלטה לממש את הביטוי האלים במציאות, ובהוראתו של חריט פרצו עמוס בן-גוריון, בנו של דוד-בן גוריון, וחברו מוטקה כהן למערכת "הפועל הצעיר", ולאחר שאיתרו את העורך יצחק לופבן, סטר לו בן-גוריון על לחיו. בתגובה התפטרו לופבן וכהן, אך לבסוף חזרו בהם.
כתבות הפרופיל על דודו טופז, שפורסמו בימים האחרונים בכלי התקשורת, מזכירות את האירוע שבו שבר את משקפיו של מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר כמחאה על ביקורת שכתב על תוכניתו. מבקרים היו מאז ומתמיד מטרה להתקפות. כבר בשנות הארבעים הותקף מבקר התיאטרון האגדי ד"ר חיים גמזו על-ידי חבר של זמרת שהיתה מושא רצנזיה שלו. ממשיכו בתפקיד בעיתון "הארץ", מיכאל הנדלזלץ, טולטל בשנת 1985 על-ידי השחקן יוסי פולק במהלך ההצגה "רובינזון קרוזו", שהועלתה בבימרתף. "אני התגריתי בו, והוא אחז בי וטילטל אותי בחוזקה", תיאר לאחרונה הנדלזלץ את האירוע, והזכיר גם מקרים אחרים שבהם היה נתון למתקפה. על מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני נשפכה כוס יין במחאה על ביקורת שכתב.
עיתונאים מקבלים איומים דרך קבע בעקבות פרסומיהם, אך התקפות של ממש על גופם ורכושם נדירות יחסית בישראל: הן אקראיות ולרוב נקודתיות, ועל כן קשה לקבוע אם נכונים הקולות הקובעים כי אנו מצויים בתקופה אלימה ומסוכנת יותר מבחינת הביטחון האישי של העיתונאים.
גם כתבי ספורט, המתחככים על בסיס קבוע עם קהל אלים ומתלהם, סופגים אלימות קשה. בסוף שנות השמונים הוכה העיתונאי צדוק יחזקאלי, שהיה אז כתב ספורט של "ידיעות אחרונות". כמה חודשים אחר-כך הוא נדקר על-ידי אוהד קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. ל"מעריב" אמר לאחרונה כי "אלו היו שתי תקיפות מאוד אלימות [...] אחת לוותה באזהרה שלא אכתוב על שחקן מסוים, וכשהתעלמתי מהאזהרה, ניסו ממש לרצוח אותי". אוהדי בית"ר היכו שנית בשנת 2003, אז נבעט בפניו ציון נאנוס, כתב חדשות ערוץ 2, על-ידי אוהד, ונזקק לטיפול.
תחום אחר בעיתונות המועד לעימותים אלימים הוא התחום הפלילי, שם, מטבע הדברים, כמה ממושאי הסיקור רגילים להגיב באלימות פיזית כלפי מי שמעז להתבטא נגדם. לפני כשנתיים נזרק רימון רסס לחצר ביתו של ארצי חלפון, כתב הפלילים של עיתון "כל הנגב" מבית "ידיעות אחרונות", ככל הנראה על-ידי עבריין מקומי בשם ניבי זגורי. חלפון לא שהה בבית, אך כתוצאה מהפיצוץ מתה כלבתו. בעקבות התקיפה הסביר חלפון בראיון ל"העין השביעית" כי אף שקדמו לה איומים, לא ראה בהם סיבה מיוחדת לדאגה. "כתבי משפט, משטרה, פלילים", הסביר, "עבורנו זה טריוויאלי שמקבלים איומים".
התקפה בולטת על עיתונאי ממניע פוליטי אירעה בשנת 1989, בעקבות ראיון שקיים דן מרגלית עם איש אש"ף פייסל חוסייני. לאחר שידור הראיון נעשה ניסיון להצית את דירתו. מקרים מפורסמים בהרבה של תקיפה על רקע פוליטי הם אלה הנוגעים לאורי אבנרי ועיתונו "העולם הזה". בשלהי 1952, לדוגמה, התפוצצה פצצה ליד משרדי מערכת "העולם הזה", שאבנרי היה עורכו. כתוצאה מהפצצה נפצע בראשו הקריקטוריסט דוש. לא היה זה אירוע חד-פעמי. במהלך שנות החמישים המוקדמות הונחה פצצה נוספת במערכת העיתון, ועוד אחת בדפוס.
גם מכות יבשות היו מנת חלקם של עורכי "העולם הזה". בסוף שנת 1953 הותקפו אבנרי ושותפו שלום כהן מחוץ למערכת ונפצעו. לדברי אבנרי, שתי ידיו נשברו בתקרית זו. אבנרי העריך אז שהיה קשר בין תקיפתו ובין הביקורת שמתח העיתון על פרשת קיביה, ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי".
כמה שנים אחר-כך, בעוד אבנרי ממשיך לנהל מלחמות חורמה נגד בן-גוריון, הועלה בתיאטרון הבימה מחזהו של יגאל מוסינזון "זרוק אותו לכלבים". המחזה נחשב למוזמן על-ידי בן-גוריון, ואכן, להצגת הבכורה הופיע ראש הממשלה, יחד עם צמרת מפלגתו. הם צפו בעלילה המתארת עורך עיתון, בן דמותו של אבנרי, המפרסם דבר דיבה על קבלן בנייה. באחת הסצינות מכה קבוצת צנחנים את עורך העיתון כנקמה על הפרסום הדיבתי.
"פעם המצב היה הרבה יותר גרוע", אומר העיתונאי אורי אבנרי ומסכים לקביעה של נקדימון כי בישראל, בדומה למדינות מערביות אחרות, אין כמעט אלימות נגד עיתונאים, אלא במקרים יוצאי דופן. אמנם, למרות כל המקרים שצוינו לעיל, עדיין אין מקום להשוואה בין האלימות המופנית כלפי עיתונאים בישראל ובין המצב ברוסיה, למשל, שם עיתונאים המתנגדים לשלטון מוצאים את מותם בתדירות מדאיגה. "לעומת זאת", מוסיף אבנרי, "התקפות על עיתונאים הן עניין שבשגרה בשטחים הכבושים. הצבא הורג עיתונאים, אבל העיתונות כלל לא מתרשמת מכך. רק כשהמותקפים הם עיתונאים יהודים כותבים על זה".