התוכנית ה-96 של "קול העין", הפעם בהגשת אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל, נפתחת בשיחה עם אורן סימון, שנעצר לפני ימים אחדים כשעמד בכיכר העיר בפתח-תקווה והחזיק שלט שנשא ציטוט מתוך ישעיהו, פרק א':

איכה היתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך, היה לסיגים; סבאך, מהול במים. שריך סוררים, וחברי גנבים כלו אהב שחד, ורדף שלמנים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם"

המעצר של סימון הוא חלק ממהלך נרחב יותר שנועד להגביל הפגנות שהחלו לפני חודשים אחדים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, במחאה על התנהלותו בתיקים פליליים שבהם מעורב ראש הממשלה נתניהו, הממתינים להכרעתו.

"עמדתי בכיכר בפתח-תקווה בשכונת כפר-גנים, השכונה שבה מתגורר ד"ר אביחי מנדלבליט", משחזר סימון את האירוע, "וכיוון שאסרו עלי להביע מחאה נגדו בחרתי לקיים שיעור בדמוקרטיה לתושבי השכונה. בשעה שבע וחצי בערב התחלתי לנהל שיחה עם עוברים ושבים על מה זו דמוקרטיה, מה האחריות שלנו כאזרחים. המשטרה הגיעה בסביבות שמונה, הגיע קצין ואמר לי שאני צריך להתפנות משם. כששאלתי אותו באיזו סמכות הוא מורה לאזרח שעומד ומביע דעה בכיכר העיר להתפנות, לא קיבלתי תשובה".

לדברי סימון, הקצין העניק לו חמש דקות לשקול האם יתפנה מרצון, וכשחזר הודיע לו סימון כי בכוונתו להמשיך את השיעור שבו החל עד השעה 21:30, אז יתפנה מרצונו ויחזור לביתו. השוטר השיב כי עליו להתפנות ברגע זה, אחרת יעוכב. "שאלתי אותו באיזו עילה הוא מעכב אותי", אומר סימון, "השוטר חשב קצת ואמר 'הפרעה לשוטר'".

כשהובא לתחנת המשטרה בילה סימון כשלוש שעות בהמתנה, ונחקר על החלטתו לעמוד בכיכר העיר ועל פוסט פייסבוק שפרסם בבוקרו של אותו היום, ובו הודיע כי בכוונתו להגיע לכיכר ולמחות נגד מנדלבליט. עם זאת, מדגיש סימון, מוקדם יותר באותו יום, בעקבות שיחה עם עורך-דינו עם היועץ המשפטי של תחנת פתח-תקווה, מחק את הפוסט על הפגנת היחיד שבכוונתו לקיים ותחת זאת הודיע כי יגיע לכיכר העיר כדי להעביר שיעור בדמוקרטיה.

"הקפדתי להימנע מלהצביע על שם או תפקיד של היועץ המשפטי לממשלה, אבל הם החליטו ש'שריך סוררים וחברי גנבים' מדבר ישירות על השלטון הנוכחי ושצריך לסלק אותי בכוח", אומר סימון.

לדבריו, אחרי כשלוש שעות בתחנה, הזמן שמותר על-פי חוק למשטרה לעכבו, הוחלט לעצור אותו, והוא הועבר ללילה לבית-המעצר הדרים. "זוועה", מתאר סימון את החוויה בבית-המעצר. "הרמה של הסניטציה סבירה, אבל כשאתה נכנס פנימה מורים לך להוציא את השרוכים מהנעליים, את הגומי מהתחתונים, להתפשט, ומסתכלים לך בחור של התחת לראות שלא הסלקת משהו. זורקים אותך לתוך תא וסוגרים עליך דלת בנקישה רמה, ואתה מוצא את עצמך סגור בתוך חדר קטן עם פושעים".

"עכשיו אנחנו מדברים על פגיעה ישירה בזכות הכי בסיסית שיש לאדם, לעמוד בכיכר העיר ולהביע את דעתו. ועוד לקחו את זה למקום כל-כך אבסורדי שסילקו מהרחוב יהודי שמחזיק פסוקי תנ"ך"

נגד מה אתה מוחה?

"אני בדעה, ואני חושב שהיא מבוססת, שהיועץ המשפטי לממשלה עושה כמיטב יכולתו לרצות את זה שמינה אותו ושכח שנאמנותו היא אך ורק לעם, ושבסיטואציה שבה ראש ממשלה נחשד בפלילים, בחשדות כבדים ועמוקים, לא יכול להיות שהוא מרכך, ממצמץ ודוחה, הוא צריך להיות בראש המאמץ לסיים את הכהונה הזו מיד ולהעמיד את ראש הממשלה במצב שהוא יוכל להגן על עצמו. אם יימצא זכאי, יוחזר אחר כבוד, ואם יימצא אשם ילך לבית-הסוהר. הסיטואציה שבה מבקר המדינה העביר לו ממצאים בחקירה בתיק מעונות ראש הממשלה וזה נרדם במגירה, כשההקלטות של ביבי-נוני שכבו אצלו במגירה עד שכנראה מישהו הדליף את זה החוצה ואילץ אותו להתחיל חקירה, זה הכל מתנהל כמו חברים שמגנים זה על זה, וזה לא נראה לי לעניין.

"עכשיו הם העלו את זה מדרגה. אם קודם הטענה היתה שיש כאן מישהו ששלח את היד שלו לצנצנת, ושיש כאן צוות שלם של מפכ"ל, יועץ משפטי לממשלה וכו' ששומרים עליו מפני אימת הדין, עכשיו אנחנו מדברים על פגיעה ישירה בזכות הכי בסיסית שיש לאדם, לעמוד בכיכר העיר ולהביע את דעתו. ועוד לקחו את זה למקום כל-כך אבסורדי שסילקו מהרחוב יהודי שמחזיק פסוקי תנ"ך. אם חס וחלילה זה היה קורה בלונדון, פריז או רומא, לביבי היה מתפוצץ וריד מרוב עצבים על האנטישמיות".

לאחר השיחה עם סימון עולה לשידור סגן ניצב עמי בן-דוד, דובר מחוז מרכז של משטרת ישראל, ומבקש לשים את האירוע שבו נעצר סימון בהקשר של הפגנות שמתרחשות זה חודשים ארוכים, בהשתתפות עשרות אנשים רעשנים, שלדבריו מיררו את חייהם של מאות אזרחים המתגוררים בשכונה. "מוקד 100 שלנו מוצף בקריאת מדי מוצאי שבת", אומר סנ"צ בן-דוד.

אבל זה לא מה שסימון עשה השבוע. למה הוא נעצר?

סנ"צ בן-דוד: "בהמשך להפגנות שהתקיימו מול בית היוץ המשפטי לממשלה, משטרת ישראל הציעה למוחים אלטרנטיבה לעבור ולהפגין בכיכר קרובה, והמפגינים החליטו לאחר נסיונות ההידברות שלנו לעתור לבג"ץ. בג"ץ דחה את העתירה וקבע שלא מדובר בכלל בחופש ביטוי אלא בניסיון להשפיע באופן בלתי לגיטימי על איש ציבור".

אבל חלק אחר בהחלטה דיבר בשבח הזכות להביע מחאה.

"בית-המשפט קבע שלא ניתן להפגין ליד בית של איש ציבור...".

סימון הפגין במרחק של מאות מטרים מביתו של היועץ המשפטי.

"...וגם דחה את נסיונות הפשרה שלנו ולמעשה סלל את הדרך לאותם מפגינים להפגין מול לשכת היועץ המשפטי לממשלה בירושלים או בתל-אביב. אין שום ייחודיות להגיע לאדם הביתה".

זה היה במרחק של 400 מטר מביתו.

"גם אין שום ייחודיות לעמוד בלב שכונת מגורים ולמרר את חייהם...".

הוא לא מירר חייו של איש.

"בימים האחרונים ראינו שאותם עותרים לבג"ץ מתייחסים להחלטת בית-המשפט העליון של מדינת ישראל כהמלצה בלבד".

למה סימון נעצר?

"בית-המשפט קבע באופן חד-משמעי שהמחאה לא יכולה להתקיים, נקודה".

אז אסור להפגין בפתח-תקווה?

"למרבה הצער, אחרי חמישה חודשים שמתקיימת ההפגנה הזו ומעולם לא באו לקבל אישור מהמשטרה לקיימה...".

בן אדם עם שלט לא צריך אישור.

"שיגיעו האנשים למשטרת פתח-תקווה...".

סנ"צ בן-דוד, כאזרח זה נראה לך סביר שאדם לא יכול לעמוד בכיכר עיר עם שלט?

"כאזרח נראה לי מאוד סביר שיש בית-משפט עליון ויש החלטות בג"ץ וצריך לכבד אותם. הסאגה של להגיע לבית היועץ המשפטי בפתח-תקווה הסתיימה".

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אוהד צווינברג)

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אוהד צווינברג)

בהמשך התוכנית משוחחים פרסיקו והלברטל עם העיתונאית אימאן קאסם-סלימאן, עורכת ומגישת תוכניות אקטואליה ב"כאן מכאן", גלגולה הנוכחי של קול-ישראל בערבית. בין היתר מגישה קאסם-סלימן פעמיים בשבוע את תוכנית האקטואליה המרכזית "על האג'נדה" ופעם בשבוע את התוכנית "במחלוקת", שמוקדשת כל פעם לנושא אחר המעסיק את החברה הערבית בישראל. התוכנית הראשונה של "במחלוקת", לדוגמה, עסקה בשאלה האם יש לפתוח תחנות משטרה ביישובים הערבים בישראל. "זה נושא ממש בוער", היא אומרת.

איך היה המעבר למשרדים החדשים?

"אני כמובן שמחה שאני נמצאת בתאגיד, ובאמת קיבלתי יחס מאוד טוב, גם מההנהלה שלי. המנהל שלנו יאסר עטילה דאג לנו, לכל עובד, ועשה את מיטב יכולתו כדי שכולנו נעבור, והאמת היא שכמעט כולנו עברנו. מעט מאוד עזבו, היו חלק שלא רצו להמשיך".

כלומר בשונה ממה שקרה במחלקה בעברית, שם היו הרבה תלונות על היחס והרבה שנאלצו לאבד את עבודתם, במחלקה בערבית התהליך עבר אחרת?

"נכון, ואגיד לך גם למה. אצלנו, למשל, בתוכנית 'על האג'נדה', שהיא תוכנית אקטואליה של שעתיים, הצוות הוא אני ועוזר הפקה. אז אין לנו עודף כוח אדם כדי להתחיל לפטר אנשים. אני גם עורכת וגם מגישה, ואי-אפשר לפטר חצי ממני, חייבים לקחת את הכל.

אימאן קאסם סלימאן (צילום: A-list)

"כך שמבחינת היחס מההנהלה שלנו, קיבלנו יחס טוב וידענו שהמנהל שלנו תמיד נלחם כדי שהרדיו בערבית יישאר חזק ושנקבל את כל התנאים שנוחים לנו כדי שנוכל להמשיך לעבוד. אבל יש כאן משהו שאף אחד לא שם לב אליו, וזה הצד הנפשי של כולנו. אנחנו שלוש שנים מגיעים לעבודה, נותנים את המיטב ומבחינה נפשית התעייפנו. כן, לא, סוגרים, לא סוגרים, עוברים, נשארים. אנחנו ישבנו ברחוב הלני המלכה בירושלים, מקום מרכזי, שקרוב לעירייה, לבית-משפט השלום, קרוב לרחוב יפו ולכנסת ולבית-המשפט העליון, היינו בלב העניינים. אתה לא יכול לקחת עיתונאי, לשים אותו אי שם באזור תעשייה במודיעין ולהגיד לו 'תמשיך עם הרוח שלך התוססת'. אני מקווה שנחזור ללב ירושלים כמה שיותר מהר".

בנימין נתניהו היה חותם על זה. אגב, נתנו לכם להיפרד מהמאזינים?

"אני הייתי בשידור, היתה לי תוכנית ביום שלישי בערב, וקיבלתי סמס שאנחנו מפסיקים לשדר. היה לי אורח באולפן, ולא ידעתי מה להגיד למאזינים, הופתעתי. לא היה לנו מספיק זמן להיפרד בצורה מסודרת, וזו היתה בעיה לכולם. חבל שעשו את זה כך. אני נפרדתי מהמאזינים בפייסבוק, והאמת, מה שמחזיק אותי זה התגובות שאני מקבלת בפייסבוק, איך שליוו אותי במעבר הזה מרשות השידור לתאגיד, והשינויים של התוכניות, זה היה אדיר. תאמינו לי, זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך".

גם קול-ישראל בערבית וגם "כאן מכאן" הם חלק מהממסד הישראלי. איך את מגיבה לטענה כי בשל כך רמת הביקורתיות שלכם נמוכה?

"זה אולי היה נכון בשנות ה-70 וה-80. אנחנו עכשיו בתקופה אחרת, במיוחד בשנים האחרונות. יש לנו אינסוף כלי תקשורת בערבית מסביב, כך שמבחינת אמינות אין פה מה להסתיר ולשנות עובדות. מה שקיים הוא מה שמתפרסם. השידורים שלי הם בשידור חי, וכשאני מראיינת חברי-כנסת, פעילים פוליטיים וכל מיני אנשים מהחברה הערבית אין לא צנזורה ולא עיוות המציאות".

לוגו "המוסך"

לוגו "המוסך"

עוד משתתפת בתוכנית ד"ר דורית שילה, עורכת, מתרגמת ומרצה בתוכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר שילה מספרת על על מגזין הספרות והשירה החדש "המוסך", שהיא עורכת לצד קבוצה גדולה של נשים (וגבר אחד).

"המוסך" מגדיר את עצמו כ"מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה" שנוצר מתוך ה"צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה".

"אנחנו התחלנו את 'המוסך' מתוך פסטיבל שהקמנו בשנה שעברה, פסטיבל 'תיקון'", אומרת ד"ר שילה. "הוא הוקם כמחאה על הפסטיבל במטולה. הרגשנו שאם לוקחים את אותם אנשים שבמשך עשורים מחליטים מי ייכנס ומי לא ייכנס לבימות עולם הספרות המרכזיות בישראל, אין מקום לפלורליזם. מתי נשמע אנשים ונשים אחרות שחושבות טיפה אחרת? הפסטיבל היה הצלחה מסחררת, אבל החלטנו לא לחזור עליו, כי כבר אין כוח לומר מה לא בסדר. לבקר זה תמיד קל, רצינו לעשות משהו חדש.

"פרץ היצירה הזה גרם לנו, לשבע עורכות ועורך, מבלי שהכרנו קודם אחד את השני, להתכנס ביחד ולפתוח בימה חדשה, שתהיה טיפה יותר מאווררת, שתיתן לקולות ותיקים ויפים ואהובים להתקיים לצד קולות חדשים, שהרוח שלה לא תהיה רוח של מי-לוחץ-את-היד-למי ומי-כתב-ביקורת-על-מי אלא באמת של שיתוף ואחווה ופרגון. החלטנו לא לעשות פסטיבל מתחרה ולא לבקש לבטל שום דבר, אלא פשוט להוסיף, להרחיב, והתגובות של אותם קולגות וקולות חדשים הן כל-כך נלהבות, כי כולם הרגישו צורך באוורור והרחבת השורות".

ב"מוסך", אגב שם יפהפה...

"'המוסך', למשל זה ריקליימינג לגמרי. הרי מוסך הוא מקום כל-כך גברי".

נכון, ב"מוסך" אפשר למצוא שירה מקורית ומתורגמת, קטעים מספרים שטרם ראו אור, סיפורים קצרים בסיפור ראשון, והוא יוצא לאור על-ידי הספרייה הלאומית, גם זה חידוש.

"כשהחלטנו שאנחנו רוצות ליצור בימה חדשה רצינו בית, רצינו מקום שיכבד אותנו ויתמוך בנו ושנרגיש בו בנוח. החיבור לספרייה הלאומית היה טבעי. יש להם אתר נפלא, והבלוג 'הספרנים' שבו אנחנו מתארחות הוא בלוג מרתק, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה מתמיד. מערכת של שמונה ראשים, לא כולל אנשי הספרייה הלאומית, ואין היררכיה. זה די פלא שזה מתקיים ועובד נפלא.

"הבחירה בפורמט מקוון בבית של הספרייה הלאומית היתה מכוונת, כי אנחנו עושים שימוש במדיום הדיגיטלי. אנחנו לא רק פונות לקהל דוברי עברית שלא נמצא בישראל ולא יכול לרכוש כתב עת. אנחנו משתמשים במדיום, כמו למשל במדור 'רעד קולך', שבו העורכות מציגות כל פעם שיר שהולחן. להקשיב לשיר שהולחן ולראות קליפ שלו זה כמו לקרוא מסה, כי הרי כל הלחנה היא אינטרפרטציה. יש לנו מדור בשם 'פופקורן', שהוא בהחלט מדור פריים-טיים, ובו ריקי כהן מציגה בכל גיליון זווית קולנועית לשירה, כולל וידיאו-קליפים. אלה דברים שאי-אפשר לעשות היום במודפס".

שחר גור (צילום: יפעת)

שחר גור (צילום: יפעת)

לסיום משוחחים פרסיקו והלברטל עם שחר גור, מנהל חברת יפעת מחקרי מדיה, שערכה סקר לרגל דו"ח התקשורת השנתי של אוניברסיטת אריאל בשומרון. בסקר נבדקו האמינות והייצוגיות של כלי התקשורת בישראל.

"על פניו, וזה אפילו מובן מאליו, האמון בתקשורת בירידה", אומר גור. "לפי המדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה יש אמון ציבורי בתקשורת של 24%, ירידה מ-35% בשנה שעברה. זו ירידה דרמטית. אגב, לא מגמה ישראלית בלבד, גם בארצות-הברית יש ירידה מ-40% ל-32%. ברור שבישראל בשנה האחרונה המצב מאוד הקצין, היקפי הסיקור של התקשורת את עצמה הם באמת חסרי תקדים, ואנחנו ניסינו לראות איך זה משפיע על האמון, אבל לתקוף את זה מכיוון אחר. הסלוגן הזה של 'אני לא מאמין לתקשורת' הוא כל-כך מוטמע, אבל אנחנו כן רואים שלתקשורת יש השפעה, רק שאנשים לא מתייחסים לזה כאל אמון. כשאתה קורא על התעללות בקשישים בבית-אבות, ואנשים מזדעזעים והשר מתערב ויש חקיקה – זה לא אמון בתקשורת בעיני הציבור, למרות שברור שיש פה הפנמה של משהו שסוקר, של תחקיר חשוב ומשפיע".

לדברי גור, במסגרת הבדיקה התבקשו משיבי הסקר לציין קודם כל איזה כלי תקשורת נחשב בעיניהם כמייצג של "התקשורת הישראלית". התוצאות הראו כי ערוץ 2 הוא המזוהה ביותר עם "התקשורת הישראלית". קצת מעל מחצית מהמשיבים ראו בערוץ את המייצג של "התקשורת", כשאחריו "ידיעות אחרונות" עם 35% ובהפרש ניכר ערוץ 10, גלי צה"ל ו-ynet.

להורדת הקובץ (PDF, 79KB)

"יכולנו לנחש את התוצאות האלה, זו לא השאלה שעניינה אותנו", אומר גור. "בנפרד ביקשנו שעל אותה רשימה יסומנו כלי התקשורת האמינים, שאפשר לסמוך עליהם. אם באמת האמון בתקשורת נמוך כל-כך, היית גם מצפה שאותם כלי תקשורת שהם מייצגי התקשורת יקבלו ציוני אמינות נמוכים יותר. ופה דווקא אתה רואה שיש קשר חזק, סטטיסטי, בין מי שנבחר למייצג למי שנבחר כאמין. האמינים ביותר הם ערוץ 2 ו-10, בשוויון אגב, אחר-כך ynet וגלי-צה"ל, 'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום'. כלומר, אולי 24% אומרים 'אני מאמין לתקשורת', אבל כשאתה מפרק את זה לכלי תקשורת ספציפיים אתה כבר עולה לאזורים של 40%, אפילו 50%, ויותר חשוב מזה – לא קיבלנו את היחס ההפוך בין ייצוג לאמינות".

איך אתה מסביר את זה?

"זה באמת מוזר מאוד. ההסבר שלנו הוא שהסלוגן של 'התקשורת השמאלנית' הוטמע כל-כך חזק שהוא כבר מעין קונצזנוס בציבור הרחב. אתה לא חושב על זה בכלל, זה ברור לך שאתה לא מאמין".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.