ניגש אלי בחור נמוך קומה, קצוץ שיער, בחליפה כהה, עם נשק ארוך קנה תלוי על צווארו, אוזנייה תחובה באוזנו השמאלית ובידו תעודה של משטרת ישראל. התבוננתי בתעודה ושיננתי לעצמי את שמו. שלחתי את ידי לתעודת הזהות שלי, אבל הוא לא ביקש וגם לא שאל לשמי; ייתכן שידע מהו, ייתכן שזה לא משנה.
השוטר אסר עלי לצלם את "המבנה", כלשונו. הוא לא אמר איזה מבנה, אבל החווה בתנועת יד קלה לעבר בניין משרדי ראש הממשלה בקריית הממשלה. אמרתי לו שאני מתעניין בטקס הדלקת המשואות של יש-גבול שעמד להתחיל זמן קצר לאחר מכן בכיכר אמיל גרינצווייג, ולא במבנה. צילום הטקס היה אמור להציב אותי כשגבי לבניין, כך שלכאורה לא אמורה להיות כל בעיה, אבל מה יהיה אם ארצה לצלם את הקהל והמבנה האסור יהיה ברקע, כמו למשל בתמונה שצילמתי באותו מקום ב-2004?
המשואות האלטרנטיביות של יש-גבול, 2004. ברקע: בניין ראש הממשלה (צילום: יאיר גיל, התפרסם: Enough Blood Shed, עמ' 62)
חשבתי על הבית הלבן בוושינגטון, על לשכת הקנצלר בברלין, על דאונינג 10 בלונדון ועל ארמון האליזה בפריז. המחשבה על איסור הצילום של מבני ציבור בדמוקרטיות מערביות מופרכת מעיקרה. אלפי מבקרים פוקדים אותם מדי יום, תיירים ואזרחים מצלמים מן הסתם את ה"מבנה" של משרדי ראש הממשלה. מדוע ניתנה לי הוראה משטרתית מגוחכת שכזו? כנראה יש משהו מביש ב"מבנה" ולא רוצים עוד בושות, ועוד ביום העצמאות. ומה יהיה עם המעון החדש של ראש הממשלה? גם לגביו יהיו הגבלות צילום?
השוטר עמד ללכת לדרכו, ואז ביקשתי להבהיר שייתכן שארצה לצלם את המשואות הבוערות מכיוון הכביש הראשי, ואז גם הבניין יהיה בתמונה. אמרתי לו שמותר בישראל לצלם ברחוב, שמותר לצלם ברשות הרבים, שאנחנו במרחב הציבורי. אני משער שהוא הבין אותי, אבל ההנחיות שלו כנראה לא היו גמישות. לכן חזר ואמר שאסור לצלם את המבנה, ופנה למי שנראה לי כאחראי המשמרת שלו.
הצלם אלכס ליבק מדליק משואה אלטרנטיבית של יש-גבול בשנת 2005. למחרת הוענק לו פרס ישראל לצילום. עיקר מלאכתו במרחב הציבורי, ברשות הרבים (צילום: יאיר גיל)
האחמ"ש בחליפה לבנה, מקריח עם אוזנייה, עמד בחצר ה"מבנה" המגודרת, כ-20 מטר ממני, כך שהשוטר "שלי" עמד נמוך ממנו, באזור הציבורי. הם שוחחו בשקט, מחויכים. נעצתי בהם מבט, והם, תוך כדי סקירת הקהל, החזירו אלי מבט מדי פעם. אחר-כך נפנו לדרכם ועברתי להתבונן ב"מבנה". חשבתי על המצלמות שאני רואה, ועל הדברים שאינני רואה.
מפגינים צועקים לעתים בהפגנות "מדינת משטרה". כשזה קורה אני מתכווץ, רוצה לחשוב שהקריאה הזו אינה נכונה, מקווה שהקולות יירגעו. אבל עכשיו, כשהשוטר דורש ממני לא לצלם את בניין ראש הממשלה, אני תוהה אם ההסתייגות שלי מהסיסמה הזו היא משאלת לב. האם השוטר ושולחו מילאו אחרי הנחיות שקבלו? האם נטלו חירות וסמכות לעצמם? זה לא ממש משנה – בשני המקרים, הם הבינו את הרוח האלשייכית.
גדעון ספירו מדליק משואה אלטרנטיבית של יש-גבול, 2006 (צילום: יאיר גיל)
לקראת סיום הטקס רציתי לצלם את המשואות מזווית שהיתה מכניסה את ה"מבנה" לרקע התמונה, אבל היה לי קל לוותר מפני שמכונית עמדה קרוב למשואות ולא רציתי אותה בתמונה. או שלא רציתי להסתבך. נזכרתי בדברי העתונאי גדעון ספירו שהדליק משואה אלטרנטיבית באותו המקום בשנת 2006. בראשית דבריו ציין שהוא "עתיר חקירות משטרתיות וחקירות פליליות שיש עמן כבוד". לי אין שאיפות כאלה. הגעתי לטקס בהסעה מתל-אביב, ואם השוטר שלי היה רוצה לעכב אותי בגמר האירוע, הייתי מפסיד את ההסעה. הרצתי בראשי תסריט שבו מעכבים אותי על לא כלום, לא מוצאים שום דבר חשוד, מה שמחשיד עוד יותר, ולכן המצב מסתבך והעיכוב מתארך. ערב יום העצמאות, למי יש כוח לסיפור מטופש עם משטרת ישראל?
קוראים לזה הפחדה ואני לא גיבור כמו ספירו.
יאיר גיל, אקטיביסט מדיה, מלמד צילום במכללה האקדמית גורדון ובחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה