אם נתבונן שוב בצילומים השנויים במחלוקת ששידר ערוץ 2 ב-6 בפברואר, אותם צילומים של הפיגוע ואחר-כך הירי בחיילי צה"ל ליד גדר הגבול עם לבנון, נבין שבעצם מה שהביא לכל-כך הרבה תגובות נוכח התמונות האלה הוא לאו דווקא החשיפה ה"נוראית" לתמונות קשות. הצילומים הקשים יותר צונזרו בלי ספק, והעריכה הזהירה העבירה את ההתרחשות בצורה מבוקרת. מה שכל-כך מפחיד בצילומים האלה הוא שאלה הם חיילינו וההתרחשות צולמה בזמן אמת. הפגיעות היא בנו, הרגישות היא לפניה האמיתיים של המלחמה בלבנון. כמה מוזר הדבר. במשך 17 שנה מתרחשת המלחמה הזו בתוכנו, אבל אף לא פעם אחת מול עינינו. מה שבאמת מזעזע בתמונות האלה הוא שסוף-סוף ראינו כמה דקות אמיתיות מהמלחמה הזו. זה כוחה הקלאסי, המסורתי, הבוטה של המצלמה המתעדת, זה כוחו של הצילום העיתונאי שאיתו אין ויכוח. מה שצולם הוא מה שהיה. אבל מתוך ההתנגדות שהתעוררה נוכח הצילומים האלה עולה החשש שבלב רבים קיימת האמונה שמה שלא צולם לא היה ולא נברא.
אין כאן גופות מרוטשות, אין כאן פציעות חמורות, אלא אקשן מזעזע של רגע אמת שצולם מקרוב. משהו שקורה מול המצלמה מטווח אפס. כמעט אפשר לגעת במתרחש. לשנייה רציתי להושיט יד ולנגב את הדם מהפנים הפצועות. הזעזוע בא מקרבתו של הצלם להתרחשות. נכון, יש תקריב של מפקד הכוח, פניו זבות דם. אבל התמונה אינה כשלעצמה מזעזעת. החייל בהכרה מלאה והוא אפילו שואל "מה שלום החיילים שלי". אם תרצו, הוא אפילו מעביר מסר של גבורה והתעלות מעבר לסבל האישי שלו. הזדעקו המזועזעים כיוון שזו הפעם הראשונה שאנחנו רואים את החיילים שלנו חסרי אונים, מוכים, שוכבים על אלונקות, חלקם פצועים ומבוהלים, סביבם התרחשות של מלחמה, הלם ופחד. אם אלה היו חיילים של צבא אחר, לא היינו נרתעים כלל מול המסך. תמונות קשות לצילום קבוצתי. תוכנית הטלוויזיה "פוקוס" מביא חשיפה ופלישה לרגעים אינטימיים של חיים על סף המוות ומעבר לו של אנשים כמונו, וחלקנו הגדול צופה בהם בהנאה מרובה. לכל היותר נצקצק בלשוננו ונגיד לעצמנו, "מסכנים". כשלפתע מתברר שאנו המסכנים קורה הזעזוע; חייל עברי אינו מובס, בטח לא מול המצלמה שלנו. אבל כיוון שהתבוסה משודרת, הבה נשתלח בצלמים ובתקשורת.
צלם הערוץ השני לא הביא שום זוועה ויזואלית כמו צילומי האימה ששודרו בזמן הפיגועים הנוראיים באוטובוסים בירושלים ובתל-אביב. הצילומים היו כאן הרבה יותר רכים. אבל הם טעוני פחד, חוסר אונים, ואולי יותר מכל, כאן מדובר בבנינו שממלאים את חובתם הלאומית, שאליה שלחנו אותם, ולבנו איננו שלם.
מה ראינו עד עכשיו מהמלחמה הזו שלנו? האינפורמציה הוויזואלית מגיעה אלינו דרך מצלמות הווידיאו הביתיות של חיזבאללה. רכס אפרפר מטושטש מרחוק. עיגול אדום על המסך, ואז זה בא: פיצוץ מרשים במרכז העיגול, בלי קול. שוב ושוב כמו במשחק מחשב מקברי חוזר הפיצוץ על עצמו. אין פנים, אין אנשים. פיצוץ סטרילי בנוף זר ומנוכר. פן אחר של המלחמה מגיע אלינו דרך צילומי חיל האוויר שלנו. כמו עוד משחק מחשב מתוחכם יותר. על פני לוח אפור שוב מסומנת המטרה, הפעם דווקא בצלב. ושוב פיצוץ וחוזר חלילה. מלחמה מנוכרת, סטרילית. יש פגיעות, אבל איפה הנפגעים?
מלחמות אמיתיות שבהן מעורבים אנשים אמיתיים מסוקרות בטלוויזיה שלנו רק כשהן קורות אצל אחרים. וככל שהם נחותים בעינינו, הסיקור חושפני וחודרני יותר. גופות שרופות ומרוטשות של אפריקאים, קברי אדם חשופים מבוסניה, הרוגי רעידת אדמה מן העולם השלישי זוכים לכיסוי נרחב ופולשני בלי כל בושה.
הממשל האמריקאי היטיב להבין את כוחה של התמונה המתעדת יותר מכל אחד אחר. מישהו ראה את עשרות אלפי העיראקים ההרוגים ממלחמת המפרץ? מכל המלחמה ההיא זכורה לי רק תמונה אחת של הרוג אחד. כל השאר תועד אמנם, אבל מגובה רב, ממטוסי הפצצה בשדות קרב וירטואליים. הממשל דאג שהתקשורת לא תתקרב אפילו לאזורים המופצצים. הרבה יותר קל לנהל מלחמה כשהיא מסוקרת מגובה רב. אבל לנו יש נפגעים. אנחנו רואים אותם גם בערוצים שלנו. אך תמיד מרחוק. המרחק מרכך. חיילים נישאים על אלונקות לעבר הליקופטרים. דמויות אנונימיות. אחר-כך יש תצלומים שלהם בבתי-החולים, כאן הם כבר נראים יותר טוב. אמנם חבושים ומגובסים, אבל לוחצים יד לנשיא המדינה. מוסרים מסר כלשהו לאומה: רצון לחזור ליחידה; כואבים על החברים שנפלו. את הנופלים לא רואים. רואים רק את פניהם המחייכות על דפי העיתונות של מחר.
הצילומים היחידים המקרבים אותנו לזוועת המלחמה הם צילומי ההורים השכולים. אין ספק שהסיקור הרחב והבוטה של מלחמת וייטנם קירב את קצה של המלחמה האבסורדית ההיא. כמו שסיקור האינתיפאדה בעיתונות הישראלית היה גורם חשוב בהכנת דעת הקהל להסכמי אוסלו. ועכשיו גם אצלנו אין כמעט מי שמטיל ספק בחוסר ההיגיון של המלחמה בלבנון.
אם זאת עוצמת הזעזוע "הלאומי" מול הצילומים הרכים האלה של ערוץ 2, כי אז אחרי 17 שנים ומאות הרוגים, מונפת כלפינו אצבע מאשימה על אוזלת ידינו כעיתונאים. יש להניח שסיקור שוטף רחב יותר של משדה הקרב היה מוציא אותנו מלבנון מוקדם יותר ומושפלים פחות. דיווח אמת מהשטח, כואב ככל שיהיה, הוא כוחה ובסיס קיומה של התקשורת הוויזואלית. רוברט קאפה, צלם המלחמות שנהרג בקוריאה כשעלה על מוקש, אמר: "צילום שמאבד את הערך הדוקומנטרי מסתכן במנייריזם". ולי אין ספק שהוא גם מאבד מכוחו. השאננות, הקונפורמיזם והסתפקות בדיווח דובר צה"ל מלבנון הם עיתונות פחדנית מהסוג הגרוע, שבלי ספק גובלת בדוברות לשמה.
אלכס ליבק הוא צלם "הארץ"
גיליון 25, מרץ 2000