האם דמותה של חלי מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" תשמש משאב לקידום הקריירה החדשה של העיתונאית שלי יחימוביץ' שעברה אל הפוליטיקה, או שמא ההגחכה שבדמותה תהווה מכשול בהפיכתה ל"חלק מהנהגת המפלגה והמדינה", כהכרזת פטרונה הפוליטי, עמיר פרץ?

חלי: חלק חשוב מהנהגת המדינה

התשובה לשאלה זו ברורה למדי: חלק ניכר ממה שעוזר לקידומם של פוליטיקאים היום הוא האובססיה לידוענים שמטפחת התרבות התקשורתית. ההיסטריה התקשורתית סביב מעברה של יחימוביץ' לפוליטיקה מזכירה, מצד אחד, את צמיחת התקשורת־הממוקדת־בידור בדמוקרטיות מערביות, כאשר תוכניות טלוויזיה ומגזינים שמתמקדים במפורסמים, תוכניות אירוח וסגנון חיים, מתקבלים בעניין רב על־ידי ציבור הבוחרים. מצד שני, היא מזכירה מאפיינים של תרבות לא מערבית, למשל בהודו, שבה מצרפות המפלגות הגדולות כוכבים מבוליווד כדי למשוך אליהן את סיקור אמצעי התקשורת בתקווה שימשכו אליהן קולות בוחרים.

עוזי כהן: ידוען מבוקש למרות שהוא ממרכז הליכוד

סביבת התקשורת החדשה – קרי, המעבר מהעיתונות הכתובה אל הטלוויזיה, ובעקבות כך השתלטות הבידור על הפוליטיקה – הפכה פוליטיקאים מובילים לידוענים. פרצופיהם הפכו מוכרים לציבור כמו רבים מאלה המעורבים בתעשיית הבידור. ההזדמנויות שיצרה סביבת התקשורת החדשה מספקות מגוון אפשרויות לפוליטיקאים להיחשף לקהל הרבה יותר רחב לעומת האמצעים להשגת תמיכה שהיו מקובלים בפוליטיקה הישנה. בשני העשורים האחרונים, כאשר האישיות הפכה לחלק המרכזי במסעי הבחירות המודרניים, וכאשר חשיפת האישיות נהפכת לשכיחה יותר ויותר ונראית כדרישה מוקדמת להצלחה בבחירות, הרי שכיום, זירת תוכניות האירוח היא הסביבה העדיפה על הפוליטיקאים לסוג הזה של הופעות תקשורתיות.

מגיש הטלוויזיה דייוויד לטרמן רמז כבר בשנות התשעים שהדרך אל הבית הלבן עוברת בתוכניתו. רצוי אמנם שהחשיפה תהיה חיובית, שתציג תמונה שתיצור תהודה חיובית בציבור, אך החשיפה בזמן רלבנטי, למשל בתקופת בחירות, גם אם אינה מחמיאה תמיד, מייצרת את ההזדמנות להגיע להמונים לא רק באמצעות ערוצים המשמשים לעניינים פוליטיים בלבד, אלא גם דרך תוכניות בידור וסאטירה. האבחנה הזו מעוררת תמיד את השאלה: האם חשיפה אישית כה נרחבת אינה נטולת סיכונים? האם לא רצוי כי תהיה יותר מבוקרת? והאם תוכניות הסאטירה שעליהן אין שליטה ומטרתן להגחיך את הפוליטיקאים, יכולות להשפיע לרעה על הפופולריות שלהם?

ביבי נתניהו: טיפוס משובט

הפוליטיקאי, כמו הידוען, הרי בוחר להבליט מרכיבים מסוימים של חייו הפרטיים כדי לקדם את הדימוי שהוא רוצה להקרין. אך בעידן שבו ההפרדה בין הציבורי לפרטי – הפרדה שהיתה מוכרת בפוליטיקה של העבר – אינה קיימת יותר, נדרשים הפוליטיקאים המתמודדים, ובעיקר יועצי הבחירות שלהם, להשקיע הרבה זמן ומשאבים בעיצובה של הדמות אשר תמצא חן בעיני המצביעים. כתוצאה מכך הצמיחו דמוקרטיות ותיקות, כמו גם צעירות, מעין פוליטיקאים משובטים, הלבושים היטב, והמתרגלים כל תנועת גוף כמו בכוריאוגרפיה, לצורך הופעותיהם מתווכות־המדיה לציבור. דוגמאות בולטות לכך אפשר לראות בארה"ב: ביל קלינטון וג'ורג' בוש; בבריטניה: טוני בלייר; בגרמניה: גרהרד שרדר, ואצלנו, ביבי נתניהו. ההתנהלות הזו מחלחלת גם לתרבות הפוליטית במדינות לא מערביות: בהודו, למשל, הוחלף המראה המסורתי של גנדי במראה מחויט ומסוגנן.

החרצוף דן מרידור: פרש מהמשחק

הדמויות הפוליטיות המשובטות האלה מתארחות מסביב לשעון במשדרים ובתוכניות דיון. הזירות הטלוויזיוניות מאפשרות לפוליטיקאים של היום את הכיסוי התקשורתי יקר הערך, אך תשומת הלב התקשורתית עלולה לעתים להיות הרסנית: כל דבר שעלול להיתפס בציבור כפגם באישיות המועמד או בעברו, ייחשף באמצעי התקשורת ללא שום סנטימנטים.

מה היא, אם כן, השורה התחתונה במאזן? אם נבחן את מדד הפופולריות של הדמויות הפוליטיות המספקות השראה לתוכניות הסאטירה אצלנו, נראה בבירור כי בעיקר הפוליטיקאים הם שהרוויחו. הפיכתו של עוזי כהן, מייצג מרכז הליכוד השנוא, לכוכב עליון היא דוגמה מובהקת לכך. למעט דן מרידור, שממילא הכריז על עצמו כי אינו מתאים פוליטיקה־הממוקדת־בידור ופרש ממנה, ולחיים רמון, שאימץ בחיים האמיתיים את דמותו מן הסאטירה – יועץ סתרים לראשי ממשלה במקום מועמד בעצמו – הניזוקים האפשריים היחידים הם אלה שאינם מתיידדים עם בן דמותם/בת דמותן בסאטירה, וכמובן, אלה שאינם מוכנים להתוודות בתוכניות האירוח על ידידות זו.

ד"ר אורית גלילי־צוקר מרכזת פרויקט מנהיגות בבית־הספר לממשל, אוניברסיטת תל־אביב ומלמדת במחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר־אילן

גיליון 60, ינואר 2006