שביתת הרעב של חולי הסרטן בגן הוורדים בירושלים משכה סיקור תקשורתי נרחב. כנהוג בהפגנות, הורכב הסיקור מאמפתיה, סכרין ושטחיות. כתבות רבות מספור העבירו אל הציבור את מסר החולים ולפיו התרופות הנן מצילות חיים, ולכן רק אנשים רעי לב ונטולי מצפון לא יכניסו אותן לסל. העובדה שהחברות המייצרות את התרופות הללו סייעו למפגינים בדרכים שונות, הוצנעה באלגנטיות במקרה הטוב, או לא דווחה כלל במקרה הגרוע. עם התקדמות המאבק השתנה בדרך פלא כלשהי הז'רגון העיתונאי והתרופות עברו ממעמד של "מצילות" ל"מאריכות חיים", אולי הרבה בזכותה של מיכל ארלוזורוב מ"דה מרקר", שבמאמר שראוי להילמד בבית־ספר לעיתונאים שלא רוצים להיות פופוליסטים (אם יהיו די לקוחות כדי להצדיק פתיחה של מוסד כזה), הסבירה שתרופת האווסטין שבגינה שבתו החולים רעב לא נכנסה לסל משום שהמומחים סבורים שישנן תרופות חשובות ממנה, ושלפי המחקרים היא מאריכה את הישרדות החולה בכחמישה חודשים בממוצע.

אולם גם ארלוזורוב לא התייחסה לתרופה השנייה שעליה נסובה השביתה - הארביטוקס - שעד היום מתוארת בתקשורת כ"מאריכת חיים" או לפעמים אפילו ככזו ש"עשויה להביא לריפוי מלא". ביקשתי לבדוק את העניין, ובסיום הבדיקה מצאתי כי אין מחקרים כלשהם המוכיחים כי התרופה מאריכת חיים ולו ביום אחד. ה"תחקיר" המקיף שלי כלל פעולות מסובכות כגון גלישה באתר האינטרנט של מינהל התרופות האמריקאי, ניהול שיחה עם שני מנהלי מחלקות אונקולוגיות, והאזנה לניתוח מקצועי של המידע שקיבלתי מיח"צני חברות התרופות.

תהיתי מדוע לא ביצע בדיקה דומה אף עיתונאי אחר, ופרסמתי את הדברים בעיתוני, "גלובס". אלא שגם לאחר הפרסום, דבר לא השתנה מבחינת העיתונאים והתרופה המשיכה ליהנות מיח"צנות מטעה. הגעתי להארה: עיתונאים לא ייתנו לשום דבר לעצור אותם, לא רק כשהם מנסים להשיג מידע, אלא גם כשהם מנסים להתעלם ממנו.

איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"

גיליון 63, יולי 2006