האיסור שהטיל צה"ל על כניסת עיתונאים ללבנון בעת נסיגת כוחותיו מרצועת הביטחון פגע קשות, ללא ספק, ברמת הסיקור העיתונאי של הנסיגה.

עיתונאים רבים ניסו להשיג חומר בצינורות אחרים. אלון בן-דוד, הכתב הצבאי של מהדורת "מבט" בערוץ הראשון, הצליח בכך יותר מאחרים. ימים ספורים לאחר הנסיגה שודר ב"מבט" סרט שצולם על-ידי נבו כץ, חייל גולני, ששהה בלבנון בחודשים האחרונים והיה חלק מכוח גולני שהתפנה ממוצב עיישייה. בסרט נראות בעיקר ההכנות לפינוי המוצב, ולא הפינוי עצמו, שאותו לא איפשרו מפקדיו של כץ לצלם. בדיעבד מסתבר שכץ, אשר צילם קלטות שאורכן הכולל למעלה מ-15 שעות, העביר את הסרטים לחברת דנה-הפקות, שבעליה הם מכרים של משפחתו. דנה-הפקות העמידה קטעים קצרים מן הצילומים לרשות מערכת "מבט", והיא מנהלת עם הערוץ הראשון משא-ומתן כספי על האפשרות להפקת סרט תיעודי מן החומר הצילם כץ. זאת לאחר שלדבריו דנה עדן, מנהלת דנה-הפקות, היא סיכמה עם החייל כי יש לה עניין בחומר שיצלם וכי היא תפיק ממנו סרט תיעודי ותנסה למכור אותו לאחד מערוצי הטלוויזיה.

הקשר הראשוני בין חברת ההפקות למערכת "מבט" נוצר באמצעות יעקב כץ, אביו של נבו וחבר מליאת רשות השידור, אשר סיפר למנהל הטלוויזיה, יאיר אלוני, על קיומן של הקלטות. כץ האב אומר כי לא סוכם עם בנו על תשלום כלשהו, לפחות כל עוד הוא חייל, וכי לא נראה כי הסרט יופק לפני שבנו ישתחרר מצה"ל (בעוד כשמונה חודשים), בין היתר משום שרשויות הצבא מתנגדות לכך ואף החרימו כמה מן הקלטות. יחד עם זאת, ניתן להבין מדבריו כי לאחר שחרורו של בנו סביר להניח כי יקבל תשלום תמורת עבודת הצילום שעשה. דברים דומים ניתן להבין מדנה עדן, מנהלת דנה-הפקות, שלדעתה עשה נבו כץ עבודה של כתב. החומר שצילם הוא לדבריה "בעל חשיבות היסטורית", והיא סבורה שיש לו כישרון קולנועי ועיתונאי גדול. יחד עם זאת, יעקב כץ מכחיש כי סוכם עם בנו על הפקת הסרט מראש. הוא עצמו, אמר, לא היה מעורב בפרטי העברת הקלטות, לבד מיצירת הקשר הראשוני.

לדברי דובר צה"ל, לא אושר לנבו כץ לצלם, לא כל שכן להפיץ צילומים שנעשו במהלך פעילות מבצעית במוצב עיישייה, ומפקדיו הענישו אותו על כך. כמו כן מסר כי "צה"ל החליט לאשר באופן עקרוני הכנסת קבוצות כתבים לתוך אזור הביטחון בזמן יציאת כוחות צה"ל, אך הדבר לא בוצע בפועל, בשל העובדה כי יציאת הכוחות בוצעה תחת אילוצים מבצעיים קשים, תוך שעות ספורות ועל-פי החלטת אלוף פיקוד הצפון בזמן אמת". אלון בן-דוד אומר כי קשה לו לקבל את הטענות הללו, וכי לדעתו צה"ל שגה כאשר אסר על כניסת עיתונאים לסיקור הנסיגה. מדיניות זו גרמה, לדעתו, נזק תדמיתי לצה"ל.

כהמחשה למערכת השיקולים שמניעה את מהדורת "מבט" בהחליטה לשדר חומר חדשותי כלשהו, מעלה שידור הקלטות שצילם נבו כץ כמה שאלות: האם תשלום תמורת ידיעות חדשותיות, ובייחוד תשלום לחייל בשירות סדיר על צילום של פעילות צבאית שבה השתתף, הוא התנהגות ראויה? מה על מערכת חדשות לעשות כאשר מוטל עליה איסור כניסה לשטח שהסיקור ממנו חשוב כל-כך ובעל עניין רב כל-כך לציבור? האם נכון נהגה מערכת "מבט" כששידרה חומר שצילם חייל, שהיה חלק מן הכוח הנסוג, ושנקודת המבט שלו על המתרחש היתה של צד מעורב? האם נכון עשתה מערכת "מבט" כאשר סיכנה את נבו כץ ושיתפה פעולה עם מעשה שהוא עבירה על חוקי הצבא?

מפיק "מבט", אמנון ברקאי, אומר כי תשלום לחברות הפקה פרטיות בעבור חומר חדשותי הוא מקובל, ונעשה כדבר שבשגרה כמעט ב"מבט" ובמערכות החדשות האחרות. הדבר דומה, בעיניו, לתשלום רגיל לכתב או לצלם. לדעתו, החומר שהעביר כץ ל"מבט" דרך דנה-הפקות הוא אותנטי ומרתק, והוא אינו רואה כל פגם בתשלום לחברת הפקות. הוא מוסיף כי ככל הידוע לו, לא שולם כל כסף לחייל.

אלון בן-דוד סבור כי במצב שנוצר, שבו לא איפשר הצבא כניסת עיתונאים לשטח, לא היתה אפשרות אחרת אלא לחפש סרטים כגון זה של נבו כץ. יחד עם זאת, הוא סבור שאין בשידור הסרט כל פגם, ולדבריו "יש בסרט כזה אותנטיות שאי-אפשר להשיג בעבודה של צוות צילום מקצועי". גם הוא סבור שתשלום בעבור חומר חדשותי שכזה שקול לתשלום סטנדרטי לצלם או לכתב.

יעקב כץ, לעומתם, אומר שאין בפיו תשובה חד-משמעית לשאלות על ערכם העיתונאי של הצילומים. כץ הוא מנהל בית-הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, ומלמד ביחידה לעיתונות ולתקשורת באוניברסיטה. הוא מסביר שאין הוא נוהג, באופן עקרוני, להתערב בשיקוליהם העיתונאיים של אנשי חטיבת החדשות בערוץ הראשון. בעיניו, הצילומים של בנו הם חומר מעניין וחשוב, אשר מבחינה נורמטיבית, עומד, לדעתו, "בסטנדרטים הנמוכים של העיתונות הישראלית". על השאלה אם אין מקום להעלאת הסטנדרטים האלה הוא מעדיף שלא להשיב.

ארנון לוי הוא מזכיר מערכת "העין השביעית"

גיליון 27, יולי 2000