במשך 12 שנה (1973-1985) סיקרתי את השטחים ב"הארץ", ובדרך-כלל זכיתי למלוא הגיבוי והסיוע מהמערכת ומהעורך הראשי, גרשום שוקן המנוח. אולם פעם אחת, בתחילת שנות השמונים, מצאתי את עצמי במצב מביך שבו הנהלת המערכת והעורך הראשי סירבו לפרסם כתבה שלי על עינויים קשים שעבר עציר פלסטיני בחברון, משום שלא האמינו כי המקרה אכן התרחש במציאות. עתה, משנחשפת התנהגות השב"כ בחקירות ומשאסר בג"ץ על הפעלת עינויים, דומני שמאלף להיווכח כיצד גם עיתון נאור כמו "הארץ" נפל בפח הדימוי של משטר מתוקן שבו הוא פועל.
סיקור השטחים עבור עיתון יומי, רדיו וטלוויזיה בשנות השבעים והשמונים היה לרוב העיתונאים שעסקו בכך מטלה פיזית ונפשית יותר, לעתים הרבה יותר, מאשר משימה עיתונאית רגילה. כתב השטחים נאלץ לעבוד בתנאים קשים במיוחד משום שעמד מול שלוש חזיתות: ב"חזית הבטחונית" – קרי צה"ל והשב"כ – היה עליו לבחור בין שתיים: להוכיח "נאמנות למדינה" ולקבל ללא עוררין את הגרסה הרשמית ולכן, אוטומטית, להזים את הגרסה הנגדית הפלסטינית. אם הכתב בחר לפרסם את הגרסה הפלסטינית ולתת בו אמון יותר מפעם או פעמיים, הוא נכנס ל"רשימה השחורה" הבלתי כתובה של גורמי הביטחון ולא זכה כמעט לשיתוף פעולה מצדם, פרט להודעות רשמיות של דוברים ומסיבות עיתונאים.
ב"חזית הפלסטינית" היה על הכתב לענייני שטחים לעשות את דרכו בזהירות מופלגת: לעתים נועדו הסיפורים שהגיעו אליו, בעיקר על חקירות ועינויי השב"כ, לתת כיסוי למשתף-פעולה או לעציר שנשבר בחקירה, שבחר להפליג בגוזמאות כדי להצדיק את העובדה שהסגיר את חבריו למחתרת. אבל במקרים רבים היו הסיפורים נכונים, ולא תמיד ניתן היה לבור את המוץ מהתבן.
החזית השלישית והמסובכת מכולן היתה "החזית המערכתית". כל כתב לענייני שטחים כפוף למערכת, להנהלת מערכת ולעורך ראשי, שעליהם הופעלו במקרים מסוימים לחצים מצד המערכת הבטחונית במטרה לנטרל אותו באותם מקרים שבהם, למרות הנסיבות הלא קלות, התעקש להגיע לחקר האמת של תלונות העצירים הפלסטינים.
לא תמיד היתה המערכת הבטחונית צריכה להפעיל לחצים. בדרך-כלל היתה למערכות העיתונים ומערכות החדשות ברדיו ובטלוויזיה צנזורה עצמית שהופעלה על-ידי העורכים לא כתוצאה מלחצים חיצוניים, אלא בגלל אי-היכולת הנפשית להאמין, שאנו, הישראלים הנאורים, מסוגלים להגיע לשפל המדרגה.
בתוך מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, היו (ועדיין יש) למערכת הבטחונית "נאמנים", עיתונאים ועורכים, שלהם היא דאגה להדליף גרסה "מוסמכת" כביכול, המבטלת כעפרא דארעא את גרסת המעונים הפלסטינים (שכאמור, לא תמיד היתה נכונה, אך היו בהחלט גם תיאורי אמת של מקרים קשים). "לא היו דברים מעולם", "המצאות", "גוזמאות מזרחיות" – היו התגובות המקובלות של דוברי רשויות הביטחון על סיפורי העינויים. לעתים היו מודיעים: "הסיפור נבדק ונמצא לא נכון מעיקרו".
איור: אורית עריף
▪ ▪ ▪
בערב קיץ אחד, בתחילת שנות השמונים, הגיע למערכת "הארץ" בירושלים צעיר פלסטיני תושב חברון וביקש לשוחח איתי. הוא סיפר לי על חקירה קשה שעבר במתקני השב"כ בבניין הממשל הצבאי בחברון, שכללה מכות יבשות, חיבור אלקטרודות חשמליות לאיבר-מינו והפעלתן, השארתו בחבית מים קפואים מחוץ לבניין בקור שהתקרב לאפס מעלות ועוד סדרה של התעללויות והשפלות. "עורכת-הדין פליציה לנגר (חברת המפלגה הקומוניסטית, שהיתה אז אחת הבולטות מקרב עורכי-הדין שהגנו על עצירים ואסירים פלסטינים. חיה כיום בגרמניה; י"ל) שלחה אותי אליך", אמר הצעיר החברוני, "ואני מבקש שתפרסם את המקרה שלי בעיתונך". למרות שטילפנתי אל עו"ד לנגר לוודא את דברי הצעיר, והיא אישרה אותם, לא האמנתי בתחילה לרוב הפרטים שמסר לי. שמעתי עד אז סיפורים רבים – כולל מחברים ששירתו במילואים בשטחים ותיארו באוזני בפרטי פרטים התעללויות גופניות שבהן נכחו – אולם הזוועה שגולל הצעיר האפילה על כולם. הוא היה אמנם חבול בכל חלקי גופו (הוא הראה לי את סימני ההתעללות שנעשתה בו לדבריו, והציג תעודות של רופאים פלסטינים ויהודים שאישרו זאת), אולם רוב פרטי הסיפור לא התקבלו על דעתי. פשוט לא האמנתי כי ייתכנו תופעות כאלה בממשל הישראלי.
התחלתי לבדוק את הסיפור אצל מקורותי, ולאט-לאט התברר כי הצעיר צדק בכל הפרטים שמסר לי. ולא רק זאת, אחד ממקורותי במערכת הביטחון בחברון סיפר לי כי סיפור ההתעללות של הצעיר אינו חריג, וכי זו תופעה שחוזרת על עצמה לעתים קרובות. "אני יושב במרחק קצר מחדרי החקירות של השב"כ", סיפר לי המקור, קצין צה"ל, "וכל לילה עולות משם צעקות רמות עד שאני נאלץ לאטום את חלונות חדרי". המקור אישר לי כי ראה את מכשיר האלקטרודות בחדר החקירות של השב"כ, וכי כן, החוקרים מחברים אותו לאבר-המין של הנחקר. עוד אישר לי הקצין כי חוקרי השב"כ נוהגים לעתים, במסגרת החקירה, להשאיר את הנחקרים בחביות מים צוננים בלילות החורף הקרים.
באותם ימים חזרו ידיד שלי משלושים ימי מילואים באזור ג'נין וסיפר כי הוצב לשמש עוזר לחוליית חקירה של השב"כ. "התפקיד שלי", סיפר הידיד, "היה לשפוך מים על הנחקר בכל פעם שהתעלם מהמכות שהונחתו עליו". הוא סיפר כי כמה נחקרים הוכו מכות "יבשות" כה עזות שהם נזקקו לטיפול רפואי מיידי. בסופו של דבר אותו ידיד התעלף בעצמו בזמן אחת החקירות שבהן נכח, והועבר לתפקיד אחר. אנשי השב"כ שלהם סייע אמרו לו שהוא "עדין מדי לתפקיד כזה".
לאחר שאספתי את כל המידע הנוגע לסיפורו של הצעיר מחברון, ביקשתי להיפגש עם עורך העיתון, גרשום שוקן. כששמע שוקן את הדברים מפי אמר כי הוא מתקשה להאמין בהם וכי הוא מבקש לכנס בדחיפות ישיבה של הנהלת המערכת כדי לדון בנושא. בישיבת הנהלת המערכת הצגתי את המקרה, סיפרתי כי גם אני התקשיתי להאמין, אולם יש בידי הוכחות מוצקות לאמיתות הסיפור, הוכחות שהצגתי בפני ההנהלה.
מי שהפך בדיון ההנהלה למושא ההתקפות לא היה השב"כ, אלא אני. חברים בהנהלת המערכת, שידעו להציג באורח משכנע עמדות "ליברליות" ויפות-נפש במאמרים שכתבו, יצאו מגדרם באותה ישיבה כדי להוכיח למשתתפים האחרים שמרוב התעסקות עם פלסטינים וערבים, הפך יהודה ליטני לערבי בעצמו, עם דמיון מזרחי מפותח. אחד מהם אפילו אמר כי הוא מבין אותי, שכן כדי לסקר את הפלסטינים אני חייב להזדהות עימם, אולם הסיפור שהבאתי נראה לו "קשקוש ותעמולה ערבית פרימיטיבית".
לאחר שנים ארוכות שבהן האמנתי כי המערכת עומדת מאחורי וסומכת על שיקול דעתי, הועמדתי לפתע למעין "משפט חברים" של הנהלת המערכת, כאשר העורך הראשי פולט מדי פעם מלמולי הסכמה עם חברי ההנהלה שתקפו אותי. רק צדיק אחד היה בחבורה, מזכיר המערכת רן כסלו. הוא הגן עלי בלהט והוסיף כי אינו מבין מה קרה פתאום לחבריו בהנהלת המערכת. "יש לו הוכחות, הוא וידא את הסיפור, אין בו פרצות, בואו נפרסם אותו", אמר כסלו, אך חבריו היסו אותו.
לבסוף הוחלט כי זאב שיף יבדוק שוב את הסיפור עם מקורותיו בשב"כ. השב"כ הביא את שיף לחברון והראה לו את חדר החקירות. כאשר חזר לתל-אביב סיפר שיף כי בחדרי החקירות אין אפילו תקע חשמלי, לכן כל הסיפור שלי עומד על כרעי תרנגולת. אותו ערב טילפן אלי "המקור", הקצין מחברון, וסיפר כי בלילה שלפני ביקורו של שיף בבניין הממשלה שיפצו עובדי השב"כ את חדר החקירות, טייחו וסיידו אותו, והעיקר – עקרו משם את כל התקעים החשמליים וכיסו אותם בטיח וסיד. "הוציאו משם את כל הרהיטים וכל מכשירי החשמל. הוא בא לחדר כמעט ריק. עשו לו הצגה יפה", אמר הקצין, "והוא בלע אותה, אבל אל תדאג – הסיפור שלך נכון".
סיפרתי על השיחה הטלפונית לגרשום שוקן, שהחליט כי שיף ייפגש – בנוכחותי – עם המקור, הקצין מחברון, כדי לבדוק שוב את הסיפור. נפגשנו שלושתנו באכסדרת מלון הילטון בירושלים, ושיף שמע מפי הקצין את סיפור הטיוח ואת סיפור העינויים. גם אז התקשה להאמין. הוא חזר לתל-אביב, דיווח מה שדיווח ("קיימות פרכות בסיפור הקצין") לגרשום שוקן, שהחליט לגנוז את הסיפור. כעבור שנים אחדות השתחרר הקצין מצה"ל והתקבל לעבודה במערכת "הארץ" בתפקיד בכיר. זהו צבי בראל, כיום פרשן "הארץ" לענייני המזרח התיכון.
כיום, כמעט עשרים שנה לאחר אותו מקרה, קשה להאמין כי מערכת "הארץ" והנהלתה היו מטפלות בסיפור מעין זה בצורה דומה. כמה מהאנשים שפטרו לעולמם, חלקם יצאו לגמלאות, וחלקם עדיין חברים בהנהלת העיתון. ואילו אני נושא איתי עד היום את זכרה של אותה ישיבת הנהלת המערכת כבבואה של השכבה "הנאורה" ו"המתקדמת" של ישראל בתחילת שנות השמונים; או, אולי, אפילו של סוף שנות התשעים.
יהודה ליטני עורך את היומן השבועי בערבית בערוץ 2
גיליון 23, נובמבר 1999
הציל את כבוד העיתונות
כמי שהיה פעיל משנת 1968 במערכה נגד העינויים שהתנהלו במסגרת הממשל הצבאי, ונגד שאר מיני דיכוי שבהם אכזריות התערבה עם טיפשות עד שקשה היה להבחין איזו תכונה חזקה יותר, אני מאוד מעריך את פרסום מאמרו של יהודה ליטני "טלטלת נפש" ("העין השביעית", נובמבר 1999).
יהודה ליטני ועוד מספר קטן של עיתונאים, כמו אמנון קפליוק, הצילו את כבוד העיתונות העברית, וזאת גם כשנכשלו במאמציהם (כמו בסיפור הנוכחי) להביא את האמת האיומה לידיעת הציבור.
עם כל הערכתי לפרסום סיפורו של ליטני, אני חושש שהוא יעורר אצל אנשים שלא הכירו את המציאות של השנים האלו רושם לא נכון על הגורם המרכזי להסתרת האמת על העינויים שבוצעו שנים רבות במסגרת הממשל הצבאי, ורושם זה עלול גם להשפיע בצורה מטעה על אחד הוויכוחים החשובים המתנהלים עכשיו בישראל. הגורם שהשפיע ביותר על התקשורת שלא להאמין שיש "אצלנו" עינויים, ולכן שלא להאמין ליהודה ליטני, היתה המערכת המשפטית, ובמיוחד בית-המשפט העליון. במקרים רבים, הנאשמים הורשעו רק על סמך הודאותיהם שהוצאו מהם בעינויים, והם הכחישו אותן לאחר מכן. בעקבות זאת, נערכו "משפטי זוטא" בבית-משפט צבאי. השופטים הצבאיים (ביניהם היו אנשים שאינם קצינים בקבע ואינם עורכי-דין, כמו יהושע בן-ציון, עד שהורשע בגניבת מיליונים מהבנק שניהל), תמיד ובלי יוצא מן הכלל היו מודיעים שהם מאמינים לחוקר (שהיה, כמובן, מכחיש את כל הטענות על עינויים).
אבל תלונתי העיקרית אינה על שופטים צבאיים, ואפילו לא על הרמטכ"ל שמינה אותם. תלונתי היא קודם כל נגד בית-המשפט העליון ושופטיו.
במקרים רבים, שבהם נאשמים הורשעו רק על סמך הודאות שהוצאו מהם בעינויים, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון. במשך שנים רבות – אפילו שנים אחרי שעיתונות מחוץ לגבולות ישראל (בעיקר בבריטניה) פירסמה תיאורים מבוססים על עינויי שב"כ – סירבו שופטי בית-המשפט העליון להאמין אפילו במקרה אחד(!) שמתבצעים עינויים בחדרי החקירה, ואפילו לא ביקשו לחקור בדבר. באותה תקופה היה האמון בבית-המשפט העליון ובהחלטותיו גדול מאשר עכשיו.
אין פלא אפוא שמערכת "הארץ" לא האמינה ליהודה ליטני. כדי להאמין לו היה עליה לפקפק גם בפסיקותיו של בית-המשפט העליון. אני רוצה גם להזכיר שאת המפנה שהביא לכך שחלק מהציבור התחיל לחשוד שהשב"כ עלול לשקר, וגם להשתמש בעינויים, גרמה התקשורת. פרשת אוטובוס קו 300, שהכבוד על חשיפתה מגיע לעיתון "חדשות" ולא למערכת המשפטית, שלא לדבר על זו הפוליטית, היא שהראתה שהשב"כ משקר גם לוועדות ממשלתיות ומשתיל בתוכן "סוסים טרויאניים". לכן, המסקנה הראויה מסיפורו של יהודה ליטני היא שהתקשורת, על כל מגרעותיה, טובה יותר מהמערכת המשפטית כשצריך לגלות אמת לא נעימה.
ישראל שחק
הכותב היה יו"ר הליגה לזכויות האדם בשנים 1991-1970
גיליון 24, ינואר 2000