מצב של מלחמה שורר בין מדינת ישראל ומרבית המדינות הערביות. בעיני המשפט הבינלאומי, ישראל היא מעצמה כובשת של שטחים פלסטיניים וסוריים. ואולם לכל הדעות, לא שורר מצב של מלחמה בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים, והיישובים הערביים בישראל אינם שטח כבוש אלא נמצאים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לכן, אחרי חמישים שנות קיומה של המדינה, קשה מאוד להשלים עם מדיניות הדיווח של שירות הביטחון הכללי והמשטרה בעניינים הנוגעים למעצרם ולחקירתם של אזרחים ערבים תוך הפרת שורה של זכויות אדם ואזרח בסיסיות. כן קשה להשלים עם השתקפותה של מדיניות זו בכלי התקשורות. אביא שלוש דוגמאות בלבד:

1. בשבוע האחרון של חודש מרץ 97' נעצרו שלושה תושבי אום-אלפחם, סלים ג'ברין, סעיד מחג'נה ומרואח מחג'נה, בחשד שסייעו למחבל המתאבד מוסא רנימת, האחראי לפיגוע בבית-הקפה "אפרופו" בתל-אביב  ב-21.3.97; לבקשת המשטרה הוציא בית-המשפט צו למניעת מפגש בינם ובין עורך-דין וצו איסור פרסום גורף על כל  הפרשה. אך זה לא הפריע ל"גורמי ביטחון" ולצנזורה לאשר פרסום שלפיו "נבדק חשד כי המחבל המתאבד שביצע את הפיגוע בתל-אביב קיבל סיוע מערבים אזרחי ישראל".

במקביל הדליפו גורמי הביטחון לעיתונאים שהחשודים הם תושבי אום-אלפחם, ובאותו יום יצאה שיירה של עיתונאים לאום-אלפחם כדי לסקר ולדווח על המתרחש ב"קן הצרעות". ואולם, עוד בטרם הגיעו העיתונאים ליעדם, הם שמעו ברדיו כי שלושת החשודים, המתפרנסים מסחר בעופות, שוחררו ממעצר לאחר שנתגלה לחוקרים כי האליבי שמסרו היה מוצק. במקביל נענה בית-המשפט לבקשת "הארץ" וערוץ 2 והסיר את הצו לאיסור הפרסום.

2. במהלך השנים 98'-96' נעצר סגן ראש עיריית אום-אלפחם, ד"ר סולימאן אגבריה, שלוש פעמים בחשד של עבירות סיוע כספי לחמאס. על שלושת המעצרים דווח בהרחבה באמצעי התקשורת האלקטרונית ובאותיות קידוש לבנה בעיתונות. בכתבות על מעצרו האחרון בסוף מאי 98' הוצג ד"ר אגבריה בחשד שהוא "מממן החמאס". אחרי מעצר של 11 יום הוא שוחרר בערבות עצמית, אך עד היום לא הוגש נגדו כל כתב-אישום. מרבית כלי התקשורת לא דיווחו על שחרורו מהמעצר, או שפרסמו כתבה קטנה של כמה עשרות מלים בפינה נידחת.

3. במהלך חודש נובמבר 98' בוצעו באום-אלפחם וביישובים ערביים נוספים בוואדי ערה מעצרים של אזרחים ערבים. העצורים הובאו בפני שופטים שונים ובמקומות שונים בארץ, ולבקשת השב"כ והמשטרה הוציא בית-המשפט צו האוסר עליהם להיפגש עם עורך-דין ואיסור פרסום. זהות העצורים היתה ידועה למשפחותיהם ולרבים מהתושבים ביישובי מגוריהם. פרקליטיהם קבלו על כך שהם נדרשים להגן על לקוחותיהם כשידיהם (של הפרקליטים) כבולות. בהדרגה הוסרו הצווים למניעת מפגש עם עורך-דין ואיסור הפרסום, וכך נודע  כי היו חשודים בהשתייכות לארגון חמאס ובסיוע לפיגועים.

למחרת שחרורו של חסן אגבריה על-ידי בית-המשפט הוציא שר הביטחון, לבקשת השב"כ, צו מעצר מנהלי נגדו; אך תוך כדי הדיון המשפטי בערעור על המעצר המנהלי, מיהרו שלטונות הביטחון לבטל את הצו. כל שמונת העצורים החשודים שוחררו בערבות עצמית, ועד היום לא הוגשו נגדם כתבי-אישום.

המקרים האמורים הם תופעה שכיחה במגזר הערבי. בעליל, מדובר במעצרי-שווא שמקורבנותיהם נשללות זכויות אדם ואזרח בסיסיות. מבחינתנו כעיתונאים, דמם הפקר בתקשורת.

יוסף אלגזי כותב ב"הארץ"

גיליון 20, מאי 1999