יום עיון סוער ואמוציונלי, רצוף קריאות ביניים ופרצי מחיאות כפיים, התנהל אתמול (רביעי) בבית-התפוצות. הציבור הוזמן על-ידי המכללה האקדמית בית-ברל וקרן אברט לצפות בארבעה מושבי דיון שיוחדו לזוויות שונות ביחסים הבעייתיים בין התקשורת הישראלית לניצולי השואה. רוב הקהל שנענה לקריאה הורכב, כך נראה, מניצולים, ואלה לא חדלו להגיב בלהט לדברי המתדיינים, להתווכח איתם בקולי קולות ולעמוד על זכותם להישמע.
קל להבין ללבם. אם נושא השואה היה בעבר טאבו בתקשורת הישראלית מסיבות אידיאולוגיות, ומאוחר יותר הושתק והודר במרבית ימי השנה בשל שיקולים מסחריים, הרי שניצולי השואה עצמם היו במשך שנים ארוכות המושתקים והמודרים ביותר.
ילדי בית-ספר צופים בתערוכה במוזיאון יד-ושם (צילום: מיכל פתאל)
ד"ר עמית קמה, מהמכללה האקדמית עמק-יזרעאל, הצביע בפני באי הכנס על כך שלא רק התקשורת מיעטה לעסוק בניצולי השואה, גם חוקרי התקשורת. לדבריו, בעוד חוקרי תקשורת ישראלים לא מעטים הקדישו יריעה נרחבת למדי למחקר של ייצוג השואה באמצעי התקשורת בישראל, אין כמעט מחקרים העוסקים בייצוג הניצולים בתקשורת. לדבריו, הפער גדול עד כדי כך שנראה כאילו יש "רתיעה", כהגדרתו, מחקירת נושא זה. "היעדרותם [של מחקרים על ייצוג ניצולי השואה בתקשורת] מן השיח המחקרי מעוררת תהיות קשות", אמר קמה.
מנוכחים-נפקדים, לקורבנות, לעניים
כמה מחוקרי התקשורת שבכל זאת בדקו פנים שונים של יחסי התקשורת וניצולי השואה הוזמנו להציג את מסקנותיהם. ד"ר אלה באואר, מסמינר הקיבוצים, הציגה תמונה אופטימית יחסית. באואר בדקה את לוחות המשדרים בטלוויזיה בערבי יום השואה ויום השואה עצמו לאורך עשרות השנים האחרונות, ומצאה תהליך מתמשך של פתיחות הולכת וגוברת.
אם בשנות השבעים התרכזו המשדרים בנושא השואה רק בשני הימים הללו, וגם אז לא באופן מוחלט (לאחר מהדורת "מבט" ביום השואה של שנת 1975, ציינה, חזרה הטלוויזיה ללוח השידורים הרגיל עם פרק בסדרה "קוז'אק"), הרי שכיום שידורים בנושא השואה מתפרסים על פני כמה ימים, ולעתים משודרים גם בלי כל קשר ליום השואה. אם בשנות השבעים עסקו המשדרים בגבורת היהודים בתקופת השואה ובקורבנות שנספו בה (אנה פרנק היא הדוגמה המובהקת לקבוצה השנייה), במהלך שנות השמונים שולבו סיפורי ניצולים במשדרים כחלק מהפיכת חוויית השואה לסיפור של בני-אדם פרטיים ולא קולקטיב. החל משנת 1991 ניתן, לדבריה, לראות בולטות בייצוג הניצולים במשדרי השואה, אשר הגיעה לשיאה לפני שנתיים, עם שידור הפרק הראשון בסדרה שיצרו גיא מרוז ואורלי וילנאי, "מוסר השילומים".
ניצול השואה מרדכי ויזל מעיד בפני ועדה מיוחדת לבדיקת מצבם של ניצולי השואה. יד-ושם, פברואר 2008 (צילום: קובי גדעון)
גם אריה קיזל, מהמכללה האקדמית אורנים, בחר ב"מוסר השילומים" כנקודת סיכום לתיאור מסקנותיו על ייצוג ניצולי השואה בתקשורת הישראלית. אך תמונת המצב, ותהליך ההתפתחות שהציג, היו מדכאים בהרבה. לדבריו, לאחר שהשווה בין קטעי עיתונות על ניצולי שואה ובין ספרי זכרונות ומכתבים אישיים שכתבו הניצולים עצמם, מצא כי הם מספרים שני סיפורים נפרדים – זה שהניצולים מספרים לעצמם ועל עצמם, וזה שהתקשורת מספרת על הניצולים לכלל קוראיה וצופיה.
לדברי קיזל, "ניצולי השואה שהגיעו לישראל סיפרו לעצמם במשך השנים סיפור של ניצחון ובנייה", כשהמוטיב המרכזי כלל תקווה והתגברות על מכשולים בדרך ליצירת חיים חדשים. "הניצולים הפכו את הקורבנוּת לניצחון", הדגיש, "הם לא תפסו את עצמם כקורבנוֹת". לעומת זאת, הסביר קיזל, התקשורת הישראלית שיתפה פעולה עם הנראטיב ההגמוני בישראל והציגה אותם באור שונה לגמרי.
קיזל הזכיר גם הוא את סדרת "מוסר השילומים" כמחוללת ומייצגת את האופן שבו התקשורת הישראלית העכשווית מציגה את ניצולי השואה. הפער בין הייצוג התקשורתי של הניצולים לאופן שבו הם תופסים את עצמם נשמר לאורך העשורים, גם כשהייצוג עצמו השתנה. "נראטיב ניצולי השואה נע מנוכחים-נפקדים בשנות החמישים לקורבנות, במיוחד לאחר משפט אייכמן ומשפט דמיאניוק, ולעניים בשנים האחרונות. אף כי הם אינם תופסים את עצמם ככאלה, התקשורת ממקמת כעת את הניצולים לצדם של עניי החברה, בשורה אחת עם הנכים, עם המשפחות החד-הוריות והעשירונים התחתונים".
העיסוק באשמה הנאצית – פאסה
העיתונאי וחוקר השואה ראול טייטלבאום הדגיש בפני באי הכנס דווקא את החשיבות הרבה של משדרים כגון "מוסר השילומים". לדבריו, לא במקרה רק בשנת 2007 הוקדשו לראשונה בתולדות המדינה דיונים בממשלת ישראל ליחס שמקבלים ניצולי השואה, ולא במקרה דווקא באותה שנה הוחלט על הגדלת הקצבאות לניצולים. "ב-2007", אמר טייטלבאום, "קרה משהו שמיקד את דעת הקהל בארץ ואת התקשורת הישראלית במאבקם של ניצולי השואה, והפך את יום השואה של 2007 במקום ליום הזיכרון ליום בושה וכלימה [...] בפעם הראשונה, התקשורת פרשה את התמונה של אותם ניצולי שואה שחיים בקושי".
העיתונאי יאיר שלג, לעומת זאת, שעקב באופן שיטתי בעיתון "הארץ" אחר ניצולי השואה ותביעות הפיצויים על רכוש יהודי אבוד, הזהיר מפני הפיכת קיפוח הניצולים בישראל לנושא המרכזי של משדרי יום השואה. לדבריו, מצב כזה הוא "סקנדל", הנובע בין היתר מרדיפת רייטינג וחיפוש אחר אשמים חדשים להיטפל עליהם. "כאילו העיסוק באשמת המשטר הנאצי הוא כבר פאסה", כדבריו.
ניצולי שואה צועדים במחאה על יחס הממשלה אליהם, אוגוסט 2007 (צילום: יוסי זמיר)
שלג ביקר באופן ספציפי את סדרת המשדרים של וילנאי ומרוז. "לכאורה מדובר בעבודת קודש למען ניצולי השואה", אמר, "אבל אם אנחנו מצפים מעבודה עיתונאית שלא תהיה רק בעלת כוונות טובות, ואין לי ספק בכוונות הטובות, אלא גם רצינית בתכנים, יש לי תחושה שהצמד הזה נכשל, ואפילו די בגדול". לדברי שלג, וילנאי ומרוז התעלמו מהכשלים הבסיסיים בהסכם השילומים שבין ישראל לגרמניה, שהביאו למצבם הנוכחי של ניצולי השואה בישראל. עוד הוסיף שלג כי ההתמקדות בביקורת על יחס ועידת התביעות לניצולי השואה אינה לוקחת בחשבון כי הרכוש היהודי באירופה אינו שייך לניצולים לבדם, אלא ראשית ליורשים החוקיים, ואחר-כך לכלל העם היהודי.
שלג הרחיב בדיבור על הסיקור שהעניק עיתון "הארץ" לניצולי השואה לאורך השנים האחרונות, לעומת כלי תקשורת אחרים. לדבריו, "הארץ" בלט בסיקור מתמשך של סוגיית התביעות להשבת הרכוש היהודי, בעוד רוב כלי התקשורת (למעט עיתונאים אחדים ובהם איתמר לוין ב"גלובס" ושרה פרנקל בקול-ישראל) התמקדו בתקופה זו במצוקת הניצולים.
ההסבר של שלג להבדל בדגשים בין "הארץ" לכלי התקשורת האחרים הוא הטענה ש"הארץ" שופט את עצמו לא רק ביחס לעיתונות הישראלית, אלא גם ביחס לנורמה בעיתונות האיכות העולמית. שלג סיפר כי בקיץ 1998, עת ניהל משא-ומתן על הצטרפותו לעיתון "הארץ", עסקה התקשורת העולמית בהרחבה בנסיונותיהם של הבנקים השווייצריים להגיע להסדר להשבת רכוש של קורבנות שואה במסגרת שורה של תביעות ייצוגיות. הוא נזכר כיצד יואל אסתרון, שהיה אז עורך המשנה של העיתון, אמר לו כי יוכל להצטרף למערכת "הארץ" כאחראי על סיקור העולם היהודי ובעיקר סוגיית השבת הרכוש. "לא ייתכן", ציטט מזכרונו שלג את אסתרון, "שה'ניו-יורק טיימס' ידווח כל-כך הרבה על השבת הרכוש ואנחנו לא".
נוסף על כך, הסביר שלג, בעוד שעיתונים אחרים מתעניינים במשברים נקודתיים ובסיפורים אנושיים, "הארץ" אינו חושש ואף רואה לעצמו חובה לעקוב אחר תהליכים מתמשכים. "בשנים האחרונות גם ב'הארץ' יש תזוזה מסוימת מהמקרו לצבע", ציין, אבל "גם אם 'הארץ' ירד ברמתו, כלי התקשורת האחרים הוסיפו עוד יותר לרדת, כך שעדיין נותר איזשהו פער".