האם החברה הישראלית נגועה בנגיף הגזענות, שאלתי ישראלים ממוצא אתיופי על רקע קולה המהדהד של התופעה האיומה בחודש האחרון. כל-כך הרבה מהם הצביעו על ביטויה, בכל-כך הרבה דרכים.

יש מי שפורש בפניך בגאווה תעודת מוסמך אוניברסיטה, אולם מיד מספר לך בבושת פנים כי הוא עובד באבטחת אוטובוסים וקניונים. יש מי שחושף את חזהו ומזמין אותך לצפות בצלקות החרוטות בגופו ובנפשו, סימני היכר שנותרו ממפגשו האחרון עם המשטרה.


יש מי שמובילה אותך אל מוסד לימודים לילדים חריגים, מוצפת דמעות מגידה לך כי בנה נשלח למקום הזה לא משום שהוא מאובחן כלקוי למידה, אלא משום שלא רצו יותר אתיופים בבית-הספר הרגיל. יש מי שאוחז בידו מפתח לבית שרכש לאחרונה ומהסס להשתמש בו, משום ששכניו עורכים לכבודו קבלת פנים לא ידידותית במיוחד: הם מוחים נגד כניסתו לשכונה.

יש מי שמספר לך כי הוא משרת ביחידה נבחרת בצבא ואף מצביע בסיפוק על כומתתו ומדיו התלויים בארון, אולם תוך שהוא משפיל ראשו הוא לוחש באוזנך כי אינו עובר את תהליך הסלקציה במועדוני בילוי.

אף על פי שניתן היה כבר לזהות רמזים עבים מתוך עדויות של אנשים על קיומה של תופעת הגזענות בחברתנו, בחרתי לא להאמין בהתרשמות הסובייקטיבית של הקורבנות עצמם, לפיכך הוספתי לחפש אחר אותות המחלה החברתית במקורות אחרים. משום שלפעמים מתפרסמים בכלי תקשורת דברים מלוכלכים המתרחשים בחברה, נברתי בארכיוני עיתונים. בזמן שקראתי בין מאות כתבות, גיליתי לתדהמתי כי היא מקיפה כמעט את כל תחומי החיים שלנו.

סימני היכר מובהקים של תופעת הגזענות זועקים בין כותלי מוסדות החינוך. אם אתה ישראלי ממוצא אתיופי, נולדו לך במזל טוב בן או בת ואתה לוקח בהתרגשות את בנך לפעוטון, צפה לתגובה הטיפוסית הבאה: "לא רוצים אתיופים" ("ידיעות אחרונות", 5.7.01). בדומה לכך, אִם את ישראלית ממוצא אתיופי השולחת את בתך לשנת הלימודים החדשה בהסעה, יש סיכוי גבוה כי האוטובוס המסיע ישוב תוך שעה קלה, יעמוד בפתח ביתך ויפלוט את בתך יחד עם עוד ילדים שחורים. אף אחד לא יספק לך הסבר מדוע בתך חוזרת כל-כך מוקדם, ורק יום לאחר מכן תקראי בעיתון כי "110 ילדים אתיופים לא הורשו אתמול להיכנס לבתי-ספר" ("ידיעות אחרונות", 2.9.92).

יתרה מזאת, נניח שאתם משפחת עולים מאתיופיה, גרים שנה עד שלוש שנים במרכז הקליטה, ותקופת הזכאות שלכם למגורים במבנה ממשלתי נסתיימה. סוף-סוף הגיע הזמן להגשים חלום: לבנות בית בארצכם המובטחת ולגדל ילדים. במזל טוב רכשתם דירה, מפתח הבית בידיכם, בשעה מוקדמת אתם קמים, מעלים את הילדים לרכב ונוסעים בהתרגשות אל הבית החדש. דעו לכם כי יש סיכוי גבוה שתושבי המקום ימנעו את כניסתכם, והיו דברים מעולם: "עולים מאתיופיה נשלחו למגורי קבע באשדוד ומצאו את הכניסה חסומה" ("הארץ", 29.11.85).

תקופת הקיץ הגיעה, חודש אוגוסט מנחית עליכם חום כבד מאוד. ודאי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עימו היא להשתכשך בבריכה העירונית הקרובה. אם כך, אין מה להתמהמה, טלו כלי רחצה נחוצים וסעו לשלום. רגע, יש בעיה אחת: הביטו טוב-טוב במראה שמא אינכם כהי עור, וזה יחסוך מכם עוגמת נפש מיותרת כי "עולים מאתיופיה אינם רשאים להיכנס לבריכה" ("ידיעות אחרונות", 1.7.90).

עזבו אתכם, הרחצה בבריכה העירונית היא מותרות. אדם לא ימות אם ימנעו ממנו להשתכשך במים נקיים. אבל אם אתם הורים לילדים, רוצים לעבוד ולפרנס בכבוד את ילדיכם, יש לכם סיבה אמיתית לדאגה. מדוע? אולי מעסיקים יסרבו לקלוט אתכם, לא משום שהם מטילים ספק ביכולתכם למלא את התפקיד המוצע, אלא משום ש"אנחנו לא מקבלים אתיופים לעבודה. אנחנו לא אוהבים שחורים. אתה יכול ללכת מפה" ("ידיעות אחרונות", 15.1.03).

כמו כן, אם אתם חיים בישראל קרוב לוודאי שהנכם אזרחים נאורים. בהסכמה קולקטיבית הנהגתם חוקים ובחרתם את דרכי אכיפתם. לפעמים אוכפי החוק, שוטרים, מפקחי התנועה ופקידי הוצאה לפועל, מתוקף תפקידם, מטילים עליכם קנסות. משום שאתם מעוניינים לחיות בחברה שומרת חוק, אתם מוכנים לספוג קנסות בעבור כל סטייה שלכם מהמוסכמה. אולם אם אוכף החוק הוא ישראלי ממוצא אתיופי, אתה, האזרח הנאור, עלול לסרב להישמע להוראותיו. לפיכך, איש חוק ממוצא אתיופי, מובאת בזאת אזהרה לידיעתך: במהלך רישום דו"ח לאזרח או אזרחית ישראלית, אתה עלול לשמוע ביטויים צורמים לאוזן כגון "אתה יכול לרשום לי אלף דו"חות, כושי מסריח. אתה תחזור מאיפה שבאת. פה זה מדינת חוק ולא ג'ונגל" ("ידיעות אחרונות", 18.11.04).

נוכחתי אפוא לדעת שאכן נגיף הגזענות מתחיל לנקב את גוף החברה שלנו. אולם השאלה החשובה שצריכה להישאל היא, האם אנחנו מודעים לקיומו? האם אותם אנשים המסרבים לגור בשכנות עם ישראלים ממוצא אתיופי, ראשי ערים המתעמרים בהם, מחנכים הדוחים את העולים מאתיופיה, מכירים בהתנהגותם כהתנהגות גזענית?

מבדיקה שערכתי התברר כי החברה הישראלית בכללותה חיה בהכחשה מוחלטת. אינה מביטה נכוחה בתופעה המכרסמת את אושיות קיומה. תופעת הגזענות זוכה לשמות חלופיים ולובשת זהויות חדשות. ראשי ערים המסרבים לקלוט עולים מאתיופיה בתחומם ידגישו תמיד כי כבר קלטו יותר מדי אתיופים, "מביאים אלינו עולים מבלי להודיע; בתי-הספר מפוצצים. אנחנו לא גזענים" ("ידיעות אחרונות", 21.11.89).

בדומה לכך, מחנכים המסרבים לקבל ילדים שחורים לעולם לא יאמרו כי התנגדותם נבעה מגזענות, אלא משיקולים דתיים, ובאותה נשימה יאמרו לך כי הם אוהבים את הילדים השחורים כמו את יתר הילדים: "אנחנו מקבלים רק יהודים. האתיופים אינם יהודים [...] האהבה שלנו לילדים האלה אינה פחותה מאשר אחרים [...] אבל אני לא אסבול שילד אחד בבית-הספר יגיד לשני שהוא לא יהודי" ("הארץ", 3.5.85). באותו אופן יצדיקו אזרחים פשוטים את התנגדותם לשיכון עולים מאתיופיה בעריהם בשיקולים כלכליים: "האתיופים יורידו את ערך הדירות שלנו" "(ידיעות אחרונות", 29.11.85).

מדוגמאות אלה ורבות אחרות אפשר ללמוד כי חוסר הסובלנות שמפגינה החברה הישראלית לרבדיה כלפי יהודי אתיופיה מוסבר על רקע דתי, כלכלי ואחר, אך לא מסיבות גזעניות. אם בכל זאת פובליציסטים ואנשי תקשורת מעיזים לקרוא לתופעה בשמה, הם ידחקו אותה לשוליים חברתיים, כלומר, האשמים בהתנהגות גזענית יהיו ישראלים מעדות המזרח: "מעניין היה להיווכח עד כמה בלטו בין החוששים והמסתייגים מקליטת האתיופים דווקא המנהיגים המקומיים של עדות המזרח" ("הארץ", 8.1.85).

בהקשר זה אולי כדאי להזכיר כי קבוצות שוליים בחברה חיות בפרבריה, ואל מקומות אלה מופנים עולים חדשים, ולפיכך יש מפגש ממשי בין שתי הקבוצות, מפגש שעלול ליצור חיכוך על רקע חלוקת משאבים דלים; להבדיל מהשכבות המבוססות השוכנות במגדלי יוקרה במרכז תל-אביב, שכפות רגלי העולים מודרות מהם לחלוטין.

ברור, אם כן, כי הגזענות בחברה ישראלית נוכחת כמעט בכל מקום: במוסדות חינוך, בשכונות מגורים, בצבא, במגרשי כדורגל, במקומות עבודה, במועדוני בילוי וביתר המקומות. מפעם לפעם מגיחה הגזענות מתוך המחוזות שכבשה ומתוך אזורי כיבוש חדשים שלה, מזהה את קורבנותיה המיועדים, מנחיתה עליהם מכה ניצחת וחומקת בעורמה, נעלמת למראית עין עד להופעתה המחודשת. לא רק עצם קיומה של הגזענות מדאיג, אלא מחרידה במיוחד העובדה שהחברה הישראלית, ובראשה התקשורת, מכחישה את קיומה ומסרבת להביט בה נכוחה. חמור מכך, במקרים נדירים שבהם מעיזים לקרוא לתופעה בשמה, דוחקים אותה לשוליים ומציגים אותה כבעיה עדתית ולא כבעיה כלל חברתית.

הגזענות לא תיעלם מעצמה אלא אם נטפל בה בנחישות ובנחרצות, מוקדם ככל האפשר. עד כה, בית-המשפט היה המפלט האחרון שאליו פנו קורבנות הגזענות כדי ללחום בתופעה המחפירה וכדי לזכות בצדק. אולם לאחרונה, למרבה הצער, בתוך היכל הצדק, להפתעת כולנו, הרימה ראש הגזענות בכבודה ובעצמה, אחזה ביד השופט ורשמה את שמה באותיות גדולות: "שמי הוא גזענות, מעוני החדש הוא בית-המשפט".

מעתה כולנו חייבים להתעורר מאדישותנו ולראות את הנורה האדומה המהבהבת אפילו במקום שנחשב עד כה למפלט האחרון. לא נדרש הרבה מאיתנו כדי לבער את הגזענות מקרבנו: די בכך שנקרא בקול רם בשם המחלה ונשלב ידיים כדי ללחום בה מלחמת חורמה.

גרמאו מנגיסטו הוא מוסמך לימודי תקשורת מאוניברסיטת חיפה, פעיל חברתי ומנחה קבוצות נגד אלימות במשפחה. עבודת התיזה שלו עוסקת
בדימוי קבוצות עולים מאתיופיה ומברית-המועצות, והמאמר מתבסס עליה בחלקו