ניר קנטור, מנהל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים, פירסם בשבוע שעבר ב"דה-מרקר" טור תחת הכותרת "המכוניות שלכם הרבה יותר מזהמות ממפעלים", ורשם בכך עוד פסקה במסע היחצנות של התעשייה בישראל, מסע שמקדש הקרבה של כל ערך, כולל חיי אדם, לטובת האינטרסים של "כלכלת המשק".

מי שמעכב וחוסם ברחבי העולם את הנסיונות למציאת פתרון להתחממות הגלובלית הן תעשיות האנרגיה, שמפעילות את כל כוחן כדי לגרום לנו להמשיך להיות תלויים בנפט ולא באנרגיות מתחדשות זמינות, זולות ונקיות. כמו בעולם, כך גם בארץ. המאמר של קנטור הוא דוגמה לטקטיקה מקובלת של האשמת והפחדת האזרח. האשמה שאנחנו, האזרחים, אחראים לזיהום, כי אנחנו משתמשים בכלי רכב. הפחדה מאובדן התלות הכמעט מוחלטת שלנו בתעשייה בכלל ובתעשיית הנפט בפרט.

הטקטיקה הזו מלווה ביחס סלקטיבי מאוד לעובדות מצידם של בעלי ההון והאינטרס, או במקרה הזה – נציג התאחדות התעשיינים. נתחיל בדו"ח מצב איכות האוויר בישרל לשנת 2015, שהוא המקור שקנטור מסתמך עליו כשהוא קובע כי היקף זיהום האוויר מהתעשייה בחיפה ירד ל-32% מכלל הפליטות בעיר, וכי הפליטות לאוויר מכלי רכב ומתחבורה ציבורית בחיפה זינקו ל-61%. עיון בדו"ח מעלה כי הנתונים הללו כלל אינם מופיעים בו.

גם אם קנטור הסיק את הקביעות הללו בעצמו מתוך נתונים אחרים שמופיעים בדו"ח, יש לזכור כי בפועל הדו"ח הוא סיכום של 20 מדידות סביבתיות שהמשרד להגנת הסביבה עשה ב-14 נקודות בכל הארץ, ושל נתוני תחנות הניטור הרציף בכל הארץ, שחלק גדול מהן לא עובדות כל השנה או לא עובדות בכלל, ואלו שכן עובדות מודדות בממוצע רק שלושה פרמטרים.

הדו"ח הצביע על רמות גבוהות של מזהמים שונים במקומות שונים בארץ. כך למשל באזור התעשייה באשדוד נמצאו רמות חריגות של זיהום תעשייתי, ואילו ליד צירי תנועה מרכזיים כמו התחנה המרכזית בתל-אביב, כביש בר-אילן בירושלים ורחוב העצמאות בחיפה התגלו רמות גבוהות של זיהום תחבורתי. משום מה, קנטור הסיק מהדו"ח שהמכוניות של תושבי חיפה מזהמות יותר מהמפעלים.

גם אם הניתוח העלום של קנטור את דו"ח איכות הסביבה הוא נכון, הרי שקנטור מעדיף שלא להסתמך על דו"חות רבים נוספים שכוללים ממצאים הנוגדים במפורש את מסקנותיו. כך למשל דו"ח מצאי הפליטות האחרון של המשרד להגנת הסביבה, שהראה כי עיקר הזיהום בחומרים מזהמים רבים בחיפה מקורו בתעשייה, בעוד בתל-אביב מקורן העיקרי של הפליטות של אותם החומרים ממש הוא מתחבורה, ובחדרה מייצור חשמל.

או למשל נתוני הלמ"ס האחרונים, ולפיהם במחוז המרכז מספר כלי הרכב המנועיים הוא הגבוה ביותר מבין המחוזות, ושמבין שש הערים הגדולות, בחיפה מספר כלי הרכב הרשומים נמוך מתל-אביב, ירושלים ופתח-תקווה.

בנייר עמדה ששיגר פרופ' איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, לוועדה הארצית לתכנון ובנייה בינואר 2015, מצוטט מחקר שבחן ‏את ‏התחלואה‏ העודפת‏ בקריית‏-חיים ‏‏בחיפה.‏ החוקרים‏ בחנו ‏מקרים‏ של‏ ‏סרטן ‏ריאה ‏ושל ‏לימפומה ‏שאיננה‏ הודג'קין‏ שאובחנו ‏במהלך‏ השנים ‏‏2000–2006 בקרב ‏תושבים ‏הגרים ‏בקרבת ‏מכלי ‏הדלק ‏בקריית‏-חיים‏. במחקר ‏נמצא ‏כי‏ ישנה‏ עלייה‏ בתחלואה‏ בסרטן‏ ככל‏ שקטן‏ המרחק‏ של‏ כתובת‏ המגורים‏ ממיכלי ‏הדלק.

על-פי נתוני מרשם הפליטות אמנם חלה ירידה בחלק מהפליטות באזור חיפה, אבל במקביל בחלקן דווקא חלה עלייה; ב-20 מתוך 25 מפעלים במפרץ חיפה חלה בשנת 2015 עלייה בפליטה של 37 מזהמים. בתי-הזיקוק בחיפה, למשל, פלטו לאוויר בשנת 2015 יותר אתיל-בנזן, בנזן, טולואן וקסילן בעשרות אחוזים. איש התאחדות התעשיינים מעדיף להתעלם מכל הנתונים והדו"חות שהזכרתי, ומעוד דו"חות ומחקרים רבים שלא הזכרתי.

קנטור טוען בנוסף שהשיח הציבורי כלפי התעשייה בישראל, ובחיפה בפרט, הוא שיח מתלהם ופוגע, שהתעשייה יכולה לצמוח ולתרום לכלכלה הישראלית, לתעסוקה ולפרנסה, שהיא "משקיעה מיליוני שקלים בשנה לשמירה על הסביבה" ושהבסיס לדיון בין הרגולטורים, התעשייה והארגונים הסביבתיים צריך להיות נתונים אמינים. גם אנחנו בארגוני הסביבה מבססים את המידע שלנו על דו"חות של המדינה, ומגלים שהתעשייה נוהגת דווקא לבוז לחוק ולהשתמש בשיטות של הפחדה כדי להימנע מלקיימו, וכי הרווח הכלכלי העיקרי הוא שלה ולא שלנו.

כך דו"ח בדיקות הפתע האחרונות שעשה המשרד להגנת הסביבה במפעלי מפרץ חיפה הראה חריגות בכל המפעלים. גם בדו"חות דירוג החברות הציבוריות, שבודקים את רמת הציות של החברות לדין הסביבתי ואת ההשפעה הסביבתית שלהם, מפעלי מפרץ חיפה והמפעלים הגדולים במדינה מככבים בראש הרשימות השחורות. למעשה, בכל פעם שיש ניסיון לאכוף את החוק על מפעלים המפרים אותו חוזרים נסיונות ההפחדה של האזרחים מתוצאות ניתוק התלות, כמו שעשה לאחרונה מינהל הדלק כשניסה להפחיד מפני מחסור בגז אם כרמל-אולפינים ייסגר.

ומה עם העובדה שלפיה המפעלים הגדולים במפרץ חיפה לא ביצעו כבר שנים דגימות לאיכות האוויר בסביבת המפעלים (להבדיל מדגימות בארובה), או שמערך הניטור במפרץ חיפה הוא אמנם מרשים מבחינת כמות תחנות הניטור אבל נותן תמונה חלקית ביותר לגבי מצב איכות האוויר בפועל, כי רוב החומרים שהמפעלים פולטים בכמויות עצומות – כלל לא נדגמים בצורה סדירה. וביחס לרווח: מפעל גדיב, לדוגמה, מייצא לחו"ל 95% מתוצרתו, ולפחות 93% מתוצרי תעשית הדשנים ו-40% מתוצרי זיקוק הנפט של בז"ן מיוצאים לחו"ל. למעשה, חלק גדול מתוצרי התעשייה אינו נחוץ למדינה, אלא רק לבעלי המפעלים.

הגיע הזמן שגם התאחדות התעשיינים, שאותה קנטור מייצג, תכיר בכך שהתעשייה אינה מעל החוק, ובוודאי שלא מעל לחיי אדם.

עו"ד ג'מילה הרדל ואכים היא מנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה