אדוארד סעיד עשה לעצמו שם מן התובנה, שהמדכא האמיתי של ה"אוריינט" אינו הגזען, הבדלן או שונא הזרים, אלא האוריינטליסט. האוריינטליסט הוא מעין מומחה מיוחד לעניינים אוריינטליים, איש רחב אופקים ורב ידיעות, אדם שנסע וראה, והפך את התנסויותיו במפגש עם התרבות האחרת לקריירה. בעבר איישו בני–מינו קתדרות נכבדות באוניברסיטאות ידועות שם, וכיום הם מציעים את מרכולתם מעל גבי המסך הקטן (תחת התארים "פרשננו לענייני ערבים" או "כתבנו הצבאי") לכל המרבה במחיר.
כפי שהסביר סעיד, אולי יותר מכל דבר אחר, האוריינטליסט נחשב למומחה בזכות היכרותו האינטימית, האקדמית והמעשית כאחת, עם המנטליות האוריינטלית. ב"מנטליות" אין הכוונה דווקא למנהגים או נימוסים, ערכים, אמונות או השקפת עולם, אלא ליש תיאורטי, המרכז מכלול של תכונות שבאמצעותן ניתן לאפיין את התנהגותו והלכותיו של האוריינטלי בכל מקום וזמן. האוריינטלי הוא עובדה, שאף על פי שהיא מתפתחת, משתנה, או פושטת צורה ולובשת אחרת - אף על פי כן ביסודה היא יציבה ובלתי משתנה, ולכן גם הידע על אודותיה הוא ידע בדוק ובלתי מוטל בספק.
ידיעה אינטימית מסוג זה אינה נרכשת מקריאת ספרים, אלא תובעת שהייה ממושכת "בשטח", התחככות עם הדבר עצמו ומתן עדות חווייתית על ההתחככות. היא חיונית, מכיוון שזרותו ואחרותו הגמורה של האוריינטלי מחייבת תיווך פרשני. גם מערכות החדשות בישראל מניחות שלמרות שאנו חיים, רחמנא ליצלן, בלב המאפלייה של התרבות האוריינטלית (וחלקנו, באופן מצער, אף נגועים בחולייה), ההיתקלות שלנו במנטליות האוריינטלית מותירה אותנו משתאים בכל פעם מחדש ומשוועים להסבר.
הזדמנות יוצאת דופן לצפות במנגנון הפרשני הזה בפעולה במלוא הדרו, מבלי ששיקולים של פוליטיקה פנימית יצרו את צעדיו, סיפקו פיגועי הטרור בסיני בחודש שעבר. כבכל פיגוע, עם היוודע דבר האסון הפסיקו שלושת הערוצים הגדולים את מתכונת השידורים הרגילה, ונכנסו למתכונת של שידורי חירום למשך שעות רבות, שידורים שנמשכו גם ביומיים שלאחר מכן בדמות מהדורות חדשות מורחבות. כבר בשעות הראשונות שלאחר האירוע הסתמנה הבעיה המרכזית של סיקורו - פיסות המידע הגיעו לאולפנים טיפין–טיפין, מקוטעות ואפופות אי–בהירות. לכתבים ולצוותי הצילום לקח זמן רב לגמוא את המרחק דרומה, וכשכבר הגיעו, נאלצו להסתפק בספקולציות על סמך עדויות מבולבלות מעבר הגבול. חלל מאיים נפער בין ציפיותיהם של הצופים המתוחים בבית, שחיכו למפגן כוח תקשורתי עם תצלומי תקריב ואפקטים משוכללים, שיקבע מיד מי חי, מי מת ומי אשם (ולמי צריך להרוס את הבית), לבין אוזלת ידם של עורכי החדשות ומגישיהן בפועל. את החלל הזה היה צריך למלא במשהו, והמצרים היו לקנדידטים מושלמים. במצוקתם, ועד שלא הופסקו לאחר יומיים במה שהיה נראה כמו הוראה מגבוה, הפעילו שלושת הערוצים את מכבש הפרשנות האוריינטליסטית, והפכו כשישים מיליון איש ואשה שעליהם הם אינם יודעים דבר, על שטח עצום של כמיליון קמ"ר, למסה אחידה של בורות, טיפשות, אי–אמינות וחידלון.
בערוץ 2 התעניין גדי סוקניק אצל אחד המומחים, "האם האטיות היתה בגלל הביורוקרטיה שמאפיינת את המצרים, או שזה משהו מעבר לזה?"; יונית לוי מיהרה לאפיין את ההתנהלות המצרית ב"כמעט אדישות"; משה נוסבאום דיבר על "הלם ואובדן עשתונות של המצרים", ורוני דניאל סיכם כי "המצרים למעשה לא עושים שום דבר". בערוץ 1 הוסיף דני יתום "שלומיאליות ורשלנות" לרשימה, ובבדיחה שהיתה מכוונת היישר אל מתחת לחגורה של הריבונות המצרית, הציע שאולי פשוט "לא רצו להעיר את מובארכ מהשינה". התימה בדבר חוסר האונים והפלגמטיות המינהלית לוותה בתימה אוריינטליסטית נוספת, זו של הנחשלות המדעית והטכנולוגית: נוסבאום לעג ל"ציוד הפרימיטיבי" של המצרים; אהרון ברנע נימק את קריסתו החלקית בלבד של המלון בגדולתה ואמינותה של הבנייה הישראלית (שהרי אין להשוות עבודה עברית עם עבודה ערבית); והגדיל לעשות ארז רותם, כשתרם מנסיונו האישי בתחום שירותי התיירות האוריינטליים: "זה כמו כשאתם מזמינים ארוחת בוקר, אל תצפו לקבל אותה אלא לאחר שעה וחצי". בניגוד למצרים המנומנמים אך החשדנים, חסרי המרץ והיוזמה אך המקפידים בהגזמה על נהלים, הצטיירנו אנחנו עשויים ללא חת: רציונלים, ישירים, זריזים לפעול ומלאי תושייה. לו רק היינו אנחנו מושלים במצרים (או לכל הפחות בסיני), הכל היה נראה אחרת.
היו גם כאלה שניסו למתן את ההתלהמות הצדקנית והמתנשאת, ולמצוא פתרון זמני אחר להתמודדות חדשותית עם האירוע: עודד גרנות ואורן נהרי נשארו רוב הזמן ענייניים והקפידו לעסוק בתרחישים ולא בהאשמות, והזוג המלכותי של ערוץ 10 שמר על איפוק יחסי. אולם את הנימה הרווחת היה קשה לפספס. מכולם, החביב עלי היה דווקא הכתב הצבאי הצעיר והנמרץ של ערוץ 1, יואב לימור. שלא כמו אהוד יערי או עודד גרנות - אוריינטליסטים מקצוענים המודעים היטב לתפקידם ולזהירות המתחייבת ממעמדם - לימור דיבר אוריינטליסטית שוטפת מהבטן, אוריינטליסטית ילידית. הוא לא היה צריך ללמוד מזרחנות בשביל לדעת איך פועל "המנגנון הפנימי של ההתנהגות הערבית". את זה הוא למד בשטח, מהתבגרות בחברה הישראלית ובעיקר בצבא, שם כנראה גם רכש את הטון הסמכותי ואת המבטא האדנותי שכל–כך הולם את הישראליות שהוא מייצג: בתום המהדורה של מוצאי שבת, לאחר שסיקר את ביקורו של ראש השב"כ בטאבה, שבא לבדוק "איך קרה שהמצרים נרדמו בשמירה" (משל היו ש"ג עלוב בכניסה לבסיס ישראלי), סיכם בדברים: "המצרים יישארו לנקות את השאריות ולעשות את חשבון הנפש של יחסי ישראל-מצרים". בדיוק כפי שיתאר זאת סעיד: אם "מהותו של האוריינטליזם היא ההבחנה הבלתי נמחית בין העליונות המערבית לנחיתות המזרחית", אזי היחסים היחידים שיכולים להתקיים בין ישראל למצרים בעיני אנשים כיואב לימור, הם כאלה שבהם האחרונים משפילים מבט ומנקים שאריות.
▪ ▪ ▪
"בשבילי סרטו של אבי נשר הוא דמעתי הזולגת, פעימת לבי המואצת" ("מעריב", 7.9). מי היה מאמין שדן מרגלית, איש האקטואליה הקשוח ולמוד הניסיון, מסוגל לגילוי לב רגשני כזה, ועוד בלשון שיר? שנים שהוא מתמודד מעשה יומיום עם אייטמים חדשותיים מסובכים, פוליטיקאים נחשיים ומרואיינים שידעו ימים יפים יותר, ומעולם לא הזיל דמעה. ודווקא בסרט, סתם סרט, הוא נשבר. ומעשה כשפים, הוא אינו היחיד. גם אמנון דנקנר, עורכו ב"מעריב" ושועל קרבות ותיק בזכות עצמו, עבר חוויה דומה במהלך הצפייה באותו סרט: "הסרט מרעיד מיתר עמוק... ראינו את הסרט ודמענו... גם סביבנו אנשים בכו. ההתרגשות היתה גדולה" ("מעריב", 3.9). פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, לא הסעירה אותו כפי שהסעיר אותו הסרט הזה. מסתבר שגם סגנו, אבי בטלהיים, יצא מן הסרט אחר מכפי שנכנס אליו. שני האחרונים חתומים יחדיו, בתמימות דעים נרגשת, על מאמר עמדה לוחמני ונדיר מסוגו, תחת הכותרת "שערורייה תרבותית", שהופיע בעמודים הראשונים של "מעריב" עם ההכרזה על המועמדים לזכייה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (האוסקר הישראלי). למעשה, נדמה שמעריב כולו התגייס באחת באותו שבוע לטובת "סוף העולם שמאלה" - סרטו החדש של הבמאי אבי נשר, המספר את סיפורם של העולים מצפון אפריקה שנשלחו לדימונה בשנות החמישים והשישים, ולא נכלל כמועמד באף אחת מן הקטגוריות החשובות של הפרס.
טענותיהם של דנקנר, בטלהיים ומרגלית כלפי האקדמיה - בשונה מקובלנת הבמאי - אינן מבוססות על התעלמות מהצלחתו המסחרית של הסרט, אלא נחלקות לשתיים: אחת מתייחסת לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, והשנייה לאטימות ממסדית וקיפוח על רקע עדתי–מעמדי. בעניין הדמוקרטיה, כותב דנקנר: "העובדה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע דחתה בבוז את פסק–דינו של הקהל, מדברת בגנותה באורח חריף ביותר", שהרי "קהל צופי הקולנוע בישראל הוא מהמתוחכמים והאנינים בעולם... והנה, הקהל המתוחכם והאנין הזה מריע ל'סוף העולם שמאלה'...". לא זו בלבד שהאליטות ששולטות באקדמיה לקולנוע (ובממסד התרבותי בכלל) מזלזלות בטעמם וכושר שיפוטם של ההמונים וחושבות שאפשר לנהל פה אוליגרכיה, הן גם מושחתות: "איננו יודעים מיהם אותם חברי אקדמיה... מן הסתם יש כאן חשבונות אישיים של אינטרסנטים, ואולי הגיעה השעה לבדוק מיהם בדיוק האנשים הקובעים, מנין הם באים ואת מי הם מייצגים".
מזמן לא נכתב ב"מעריב" מניפסט עיתונאי חריף כל–כך על משבר הייצוג בדמוקרטיה הישראלית ועל הצורך בשקיפות. מרגלית מתרכז בעיקר בעניין העדתי: "'סוף העולם שמאלה' הוא סיפור הכאב הגדול של העולים מצפון אפריקה... סרט על מה שאסור לשכוח אם גם מאוחר לתקן... דחיקתו על–ידי האקדמיה לקולנוע מעידה שהממסד הישן, העבש והנינוח טרם פתח את חלון מצודתו האטומה". אותם שרידי אימפריה מפא"יניקית מפוארת מסתגרים במעוזם האחרון - התרבות - מסרבים להכיר באחריותם לעוול ההיסטורי שנעשה לעולי מרוקו, ואף מוסיפים "חטא על עוול", כדברי דנקנר, בכך שאוטומטית מתייגים סרט שמספר את סיפורם כ"סרט בורקס שאינו ראוי למועמדות".
מה יש אם כן בסרט, שהרעיד מיתר נסתר במיוחד בלבותיהם של שלושה אשכנזים ממסדיים לעילא ולעילא, מעצבי דעת–קהל מן הגווארדיה התקשורתית, שאינם זכורים כמי שהקימו קול זעקה על הפקרת תושבי דימונה לדליפות מן הכור הגרעיני, על הניצול המחפיר במפעלי ים המלח, על סגירת מפעלי הטקסטיל והתפשטות האבטלה, ו/או על גורלן העגום של נשים כוויקי קנפו? כיצד הצליח סרט, הנעדר כל יומרות פוליטיות, להעיר מתרדמתן העמוקה תודעה מעמדית ורגישות לסבלו של האחר המוגזע, ולהניע למחאה חבורת עיתונאים בורגנים שגילו בדרך–כלל אדישות למאבקם לצדק חברתי של ארגונים כמו "הפנתרים השחורים" ו"הקשת המזרחית"?
פתרון החידה די פשוט. אין כאן מין סיפור על טרנספורמציה נוסח צ'ה גווארה. מרגלית, לדבריו, התוודע לקשייהם של העולים מצפון אפריקה בספריו של אלי עמיר (שעוסקים בעלייה העיראקית, אבל מה זה משנה), ולמד אפליה מהי מלוחמי חירות כאהרון אבוחצירה ואריה דרעי, שבסיפוריהם נתקל, מטבע הדברים, במסגרת עבודתו. מתיאור תולדותיה של הציונות ויחסה למהגרים מתפוצות שונות המופיע במאמרו, ניתן להניח שהוא גם קרא כמה ספרים מלומדים, שהבהירו לו, כפי שחזר והבהיר לו סרטו של נשר, כי "הכוונות היו טובות" וכי הבעיות כולן נבעו "מאי–הבנה ומחוסר ניסיון, ולא חלילה מרצון רע... של חברה ישראלית הממזגת גלויות במהלכים שגויים".
ההנחה, כי על השלושה להיות מעורבים באופן כלשהו במציאות חייהם הממשית של האנשים שעליהם הם כותבים כדי שיוכלו לחוות הזדהות ולתבוע את כבודם האבוד, היא כנראה הנחה מוטעית. מעולם לא צרכה האליטה האשכנזית בארץ אלא ייצוגים - פשטניים, רומנטיים וחלולים - של ה"אוריינטלים" המקומיים, ולא נצרכה ליותר מזה כדי לנהוג כיודעת ולנהל מיקח וממכר פוליטי–כלכלי מעל לראשיהם. סרטו של נשר מספק בדיוק את הדרוש. סיפורם של העולים בדימונה מסופר בסרטו כפי שסופר תמיד, כנרטיב אוריינטליסטי מלא שחוק ודמע, "יצרים, גמלים וסופות חול", מה שנקרא "סיפור אופטימי בסופו של דבר". אולם דנקנר ושות' משנעים מהלך מתוחכם וציני הרבה יותר מסתם לדווח על החוויה שחוו. בתארם את חוויית הצפייה במונחים של רגש עז, הם מנסים לשכנע את ההמונים הדוממים מדימונה, ירוחם, שדרות ומצפה–רמון כי הסרט אמור לספק להם תמונה אותנטית של ההיסטוריה המחוקה שלהם, כפי ש"מעריב" - "העיתון של כולם" יספר להם על עצמם, לו רק ירוצו מהר ויקנו אותו.
טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוספיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל–אביב
גיליון 53, נובמבר 2004