לא אחת הספדתי את המדיום המיושן, האנכרוניסטי והבלתי רלבנטי לכאורה שבו אני חי ועובד - הרדיו. מה עתיד ובשורה יכולים להיות לאמצעי מוזר זה? מה יהא על תרבות הרדיו? או כפי שהיטיב לנסח זאת טימותי לירי: "מדוע ירצה האדם המודרני להמשיך ולחמם את תבשיליו מעל מדורה באמצע סלון ביתו?". אולם שלושה מקרים הצטרפו באורח מוזר והביאו אותי לשוב ולתת דין וחשבון מדוע בחרתי, באורח אינטואיטיבי עד עתה, יש לציין, שלא להשתמש בשירותיה של הטלוויזיה בביתי.

האחד היה עלייתו בטרם עת של הערוץ השלישי המסחרי. השני, מותו של הפילוסוף הצרפתי פייר בורדייה, חוזה הפילוסופיה הטלוויזיונית, והשלישי פיגוע נוסף שאירע במוצאי שבת האחרון.

באותו היום נכנסתי לאולפן השידור של גלי-צה"ל שלוש דקות לפני תחילת השידור. מולי מקלט טלוויזיה: הערוץ הראשון ולסירוגין גם השני. בחירה בין ג’יימס בונד לסרט קולנוע אחר. המצע הוויזואלי ממשיך בשלו בעוד שמכל שדרני הרדיו נדרשת "הורדת הילוך" בעת שידורם. למעשה, לא ממש משנה מה משודר באותה עת מעל גלי הרדיו, על הכל חלה משמעת המציאות. כיצד ומדוע עולה דווקא הרדיו באותן דקות של פיגוע לדרגת מחקה המציאות הנאמן ביותר? מדוע תסתפק הטלוויזיה בדיווח קצר המתאר את אשר אירע ובכך תשלם את חובת היותה כלי תקשורת?

עליונותו של הרדיו היא בערך ההבדל בין הסרט הנע לבין אוסף של תמונות סטילס המשודרות בזו אחר זו ומנסות לתאר את המציאות בדרכן שלהן (סרט של כריס מרקר, "המזח", הוא הדוגמה המובהקת לכך). באותה שבת ניתן היה לחוש כי הרדיו לעולם יישאר קרוב למה שבני-האדם מכנים "האמת". חוסר התחכום הטכני של המכשיר מעולם לא אילץ את היוצרים ברדיו ליצור מציאויות חדשות. אפילו תסכיתי הרדיו לדורותיהם לא היוו יצירה של עולם בעל חוקיות אחרת. זאת לעומת זכות קיומה של הטלוויזיה. אותו ריגוש שהיא יוצרת ב"שקר הנע". הטלוויזיה יוצרת "באמת ובתמים" מציאות אחרת. אין צורך, ואף אסור, מבחינת ההיגיון הטלוויזיוני, לקטוע את ה"מציאות האחרת". כוחה, חוקיותה וריגושיה עולים לאין שיעור על "האירועים האמיתיים" המתרחשים באותה העת.

הצופה עלול להרגיש שלא בנוח אפילו אם באמצעיתו של טוק-שואו בשידור חי יעצור המנחה ויודיע על פריצה חדשותית או אף יכרכם את פניו לרגע.

לשדרן הרדיו החי באותה מציאות, ולא יוצר אותה, אין הפריבילגיה, ואף לא היכולת, לנתק את עצמו מן המתרחש מחוץ לאולפן (הדבר המעניין הוא שהקביעה הזו חלה גם על שידורים מוקלטים). העברית הנשמעת מבעד למקלט היא העברית של אותו הרגע. השדרן חי למשך השידור את אותה מציאות בדיוק, המשותפת לכל מאזיניו. הוא שופר האמת, על כל מליציותו של ביטוי זה. על כן, אם טעה בשידור, יתוקן הקריין כמו מתפללי בית-הכנסת המתקנים את בעל הקורא בשגיאתו.

האופציה הרדיופונית מתה וכל העוסקים בה חשים בכך, אבל המוות הזה הוא שיוצר את הרלבנטיות המתמשכת של כלי התקשורת הרדיופוני.

ערן סבג הוא עורך דוקומנטריה בגלי צה"ל

גיליון 37, מרץ 2002