במזרח אין כל חדש, שוב משפחה פלסטינית נמחקה מעל פני האדמה והתמונות של הילדים הקטנים על האלונקות, שאומרות את הכל, לא מספקות את הכותרת האחת והיחידה המתבקשת.
כמו במקרים קודמים, הריגתם של שבעת בני משפחת ע'אליה בחוף עזה ביוני 2006 ושל 19 האזרחים מבית חאנון בנובמבר אותה שנה, התקשורת המרכזית בישראל מתקשה לעכל פאשלה נוספת של צה"ל - הריגת חמשת בני משפחת אבו-מועתק אתמול (ה-28 באפריל) - ומנסה לתרץ, להסביר ולהרגיע, שבסך הכל שוב מדובר בויכוח על אשמה ועל אחריות, ועיקר העניין בתדמית ובהסברה.
גופות הילדים והאם הפלסטינים שנהרגו ברצועת עזה (צילום: פלאש 90)
אי אפשר לטעון שלא הופיעה ביקורת כלפי צה"ל בעיתונות הישראלית למחרת האירוע, להפך. עמוס הראל טען ב"הארץ" כי הריגת האם וארבעת ילדיה התרחשה ערב הסכם הודנה בין ישראל והחמאס. "לא פלא שהצבא לוחץ להספיק ולתקוף ברצועה עוד יעדים, בטרם תוכרז הפסקת אש. מהר מהר, לפני שיפרוץ השלום", סיכם הראל במאמרו.
האם וארבעת ילדיה נהרגו בעת שאכלו ארוחת בוקר בחצר ביתם, מדווח "ידיעות אחרונות" בעמוד 2. העיתון מספר שתחקיר צה"ל קבע שחמשת האזרחים לא נהרגו מירי צה"ל, "עם זאת דובר צה"ל לא הפיץ סרטים המאשרים את הפרטים שעולים מהתחקיר". בטור בעמוד 3 חוזרת ענת מידן ומזכירה את תרומתה של מכבסת המילים ביצירת תודעה קרה, רשמית ומרוחקת בתגובה של צה"ל לאירוע כה טראגי.
גם "מעריב" מספר ש"משפחה שלמה נמחקה" אחרי שצה"ל תקף ברצועה וכתבי העיתון מדווחים על הטרגדיה תוך ציטוט האב השכול ועדי ראייה שהיו במקום האירוע.
האם זה נראה טוב כמו שזה נשמע? האם התקשורת הישראלית מילאה את תפקידה כיאות ודיווחה כיאות על המתרחש בחצר האחורית שלנו?
לטשטש את המובן מאליו
התשובה על כך מורכבת מ"כן" ו"לא". אם ננתח את סיקור האירוע בבית חאנון נמצא שאכן הופיע מידע רב ומגוון והוצגו דעות שונות באשר לאשמתם ולאחריותם של הצדדים. אבל לצרכני התקשורת כבר מזמן אין זמן וכוח לצרוך מידע מורכב. מרביתם יסתפקו קרוב לודאי רק בעיון מרפרף בכותרות העמוד הראשון, כדי לגבש את ידיעותיהם ואת הרגשותיהם ביחס לאירוע בבית חאנון.
איך, אם כן, מסגרו עורכי שלושת העיתונים הגדולים את הפרשה הטראגית? להלן הכותרות הראשיות שהופיעו בהן למחרת האירוע:
- "הארץ": "צה"ל יבדוק ירי הטיל שגרם להרג אם וארבעת ילדיה בצפון הרצועה".
- "ידיעות אחרונות": "צה"ל: לא נתנצל החמאס אחראי".
- "מעריב": "הסתבכות".
שלושת העיתונים הגדולים נקטו עמדה דומה, שניסתה לטשטש את המובן מאליו העולה מקריאת כל פרטי המידע המופיעים באותם עיתונים עצמם. פרטי המידע הללו סיפרו על מבצע צבאי יזום של צה"ל בתוך הרצועה וירי של צה"ל שהוביל להשמדתה של משפחה, אם וארבעת ילדיה. אבל הכותרות הראשיות, באופן ישיר ובסב-קונטקסט, אימצו את עקרון מכבסת המילים כמעט בשלמותו; הנושא המרכזי שעולה בכותרות הוא לא האירוע הטראגי אלא משמעותיו הנלוות. לפי הכותרת הראשית ב"הארץ", העניין המרכזי הוא שאלת האחריות ובמקרה הזה, צה"ל - על תקן המבוגר האחראי - יבדוק את עצמו (על דרכי החקירה המפוקפקות של צה"ל במקרים כאלה כבר למדנו בפרשת ע'אליה).
גם "ידיעות אחרונות" מדגיש את שאלת האחריות, ונוטה לקבל את הגרסה הצה"לית. ואילו "מעריב" בכותרתו הראשית מודאג בעיקר מההשלכות ההסברתיות, התדמיתיות והמדיניות של הפרשה.
מה יכול לצפות הקורא הפשוט וההגון לקבל ביום כזה מהכותרת הראשית של העיתון שהוא פותח בבוקר?
אפשר היה להציע לעורכי שלושת העיתונים היומיים כותרת אלטרנטיבית אחת שתהיה עניינית, קצרה, בהירה ופשוטה, וגם נכונה:
"צה"ל ירה - אם וארבעת ילדיה נהרגו"