איני רוצה להיות המתלונן הסדרתי ולהטיל את האשמה בקיפוח הערבים הפלסטינים בישראל על המוסדות הממשלתיים, הציבוריים והפרטיים, אבל מה לעשות, המציאות בישראל עולה על כל דמיון, וקשה, אם לא בלתי אפשרי, למצוא תחום אחד שבו הערבים אינם סובלים ממדיניות האפליה הגזעית מבית-היוצר של הממשלות לדורותיהן.
העיתונות הישראלית בשפה העברית, אפשר לקבוע כמעט בוודאות, היא עיתונות בגובה דשא, עיתונות חצר, עיתונות שמגויסת למה שמכונה במחוזותינו "הקונסנזוס הציוני" - ככל שהדברים נוגעים ללא-יהודים במדינה.
נתחיל בעובדות הכואבות, שלעניות דעתי מטילות כתם שחור על מה שמכונה "חופש הביטוי": אולי מישהו יתנדב להסביר לי מדוע בשני העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אין כתב ערבי אחד, אפילו לבריאות, תרתי משמע? האם המגזר הערבי אינו יכול לספק את הסחורה, או שמא מדובר בהחלטה אסטרטגית של בעלי העיתונים והעורכים שלא להעסיק ערבים?
מותר להניח, ואני מדגיש - להניח - כי אי-העסקת עיתונאים ערבים בשני העיתונים נובעת, בין היתר, משיקולים מוזרים ונלוזים, שלא לדבר על גזעניים. לא רק זו, אף זו: הערבי הפלסטיני במדינת ישראל נתפס היום -בזכות התקשורת הישראלית האדיבה - לאנס, גנב, רוצח, מחבל ומיידה אבנים, אז איך אפשר להעסיק עיתונאי שמגיע מסביבה מפגרת ופרימיטיבית? ולכן צפוי שקהל הקוראים יתייחס לדיווחי הכתב הערבי בעירבון מאוד מוגבל. וכך, המוסכמה הרווחת היום באמצעי התקשורת הישראליים היא שערבים מורידים רייטינג. לעומת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", קיבל עיתון "הארץ" החלטה אמיצה לשלב עיתונאים ערבים במערכת. כיום עובדים בעיתון שני כתבים: ג'קי ח'ורי ופאדי עיאדאת, ושילובם עולה יפה מאוד. תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת: שני הכתבים הערבים ב"הארץ" אינם מופקדים על סיקור ענייני הערבים; הם מכסים תחומים אחרים, ועל כך מגיע ל"הארץ" יישר כוח.
ההדרה מהשיח הציבורי מגבירה את תחושת הניכור. מהומות באום אל-פאחם, אוקטובר 2000 (צילום: פלאש 90)
מתוקף תפקידי אני עובר מדי יום על שלושת העיתונים העבריים הגדולים. בשלושתם יש מדורי דעות המפרסמים מאמרים פובליציסטיים. לא ערכתי מחקר מדעי, אבל מאמר דעה שנכתב על-ידי ערבי והודפס בעיתון עברי בישראל הוא אירוע נדיר ביותר. השאלה נשאלת שוב: מדוע נחסמת זכותו של הערבי להביע דעה? האין זו מדיניות של סתימת פיות? אני מניח שלא מעט כותבים ערבים שולחים מאמרי דעה לעיתונים העבריים, אבל נתקלים בחומת סירוב מבוצרת. מדוע? כי הגישה היא שאם אתה ערבי, לך תביע את דעתך בעיתונים הערביים; משמע, המשך לשכנע את המשוכנעים.
תופעה אחרת, לא פחות פוגעת, נוגעת למחלקות המנויים בעיתונים העבריים: אנשיהן מתקשרים ומבקשים להחתים את הערבים על מנוי לעיתון. מאליה עולה השאלה: מדוע עלי לשלם כסף כדי לקבל מוצר שאינני שותף בתהליך יצירתו? האם המיעוט הערבי הלאומי במדינת ישראל הוא כוח קנייה ותו לא? להמחשה בלבד מתחום אחר: בחברת החשמל הישראלית מועסקים יותר מ-14 אלף עובדים. מספר ה"לא-יהודים" בחברה, כפי שמנסחת מחלקת הדוברות שלה, מגיע לחמישה או שישה. עשו את החשבון בעצמכם: כמה כסף משלמת האוכלוסייה הערבית בישראל לחברת החשמל מדי שנה?
היריעה קצרה מלפרט את כל העוולות שמעוללת העיתונות העברית לערבים הפלסטינים בישראל, אבל אי-אפשר להתעלם מהמסקנה הברורה: הפלסטיני אזרח ישראל מודר למעשה מהשיח הציבורי. המצב הזה מגביר את תחושת הניכור של הפלסטינים בישראל; העיתונות העברית, במקום להיות גשר לקירוב בין שני העמים שנגזר עליהם לחיות יחדיו בארץ, תורמת להנצחת הפערים בין שתי האוכלוסיות ולהעמקת תחושת חוסר שייכות שלנו למדינה, לסמליה ולמוסדותיה. ואחרי כל זה שרת החינוך מצפה שנציין את עצמאות ישראל. היא כנראה שכחה שעצמאות ישראל היא הנכבה שלנו.
זוהיר אנדראוס הוא מנכ"ל העיתון הערבי-הישראלי "מע אל-חדת'"