משבר הסאב-פריים, המזעזע את המשק האמריקאי ובעקבותיו את כלכלת העולם, לא היה מקבל את ממדיו העצומים בעידן תקשורתי אחר: מיידיות הדיווח על הסדקים הראשונים במערכת המשכנתאות בארצות-הברית חוללה תגובת שרשרת מואצת, שהדיה הגיעו מיד לכל קצוות תבל. זו המחשה נוספת של מעורבות התקשורת בהתרחשויות המעצבות את המציאות; בעידן של קשר ללא הפסקה, הדיווח אינו חיצוני לאירועים, אלא חלק מהם. הבינו זאת והסכינו לכך רוב המערכות המנהלות את חיי הציבור במדינות המפותחות, ובהן הרשויות המחוקקות והרשויות המבצעות; מי שעדיין לא הפנימו זאת (בישראל) הן הרשות השופטת ובמידה מסוימת, למרבה האירוניה, גם העיתונות, שהיא הרשות המדווחת.

שער המהדורה האירופית של ה"דיילי מייל" מה-25 באוקטובר 1929

כאשר תיכנן הגנרל שוורצקופף את המתקפה על עיראק ב-1991, הוא ביקש בראש וראשונה לחרות בתודעה דימוי של כוח צבאי עצום המביס במהירות את צבאו של סאדאם חוסיין. הגנרל האמריקאי ידע שלתמונת שדה הקרב שתיווצר בשעות הראשונות של המערכה תהיה השפעה מכרעת על המשכה. כך נהגו גם מפקדי הצבא האמריקאי שתיכננו את כיבוש עיראק ב-2003. הדו-קרב התקשורתי שהתנהל בין שני הצבאות היה חשוב לא פחות מהעימות המזוין שניהלו בשדה הקרב. אך למה להפליג למחוזות רחוקים? לממשלת ישראל היה חשוב מאוד לסיים את מלחמת לבנון השנייה עם תמונת ניצחון. זה אחד המניעים העיקריים להחלטתה להוציא אל הפועל את המהלך הקרקעי ב-48 השעות האחרונות של המערכה.

ההתרחשויות הציבוריות ספוגות בתקשורת – בביטחון, בכלכלה, בפוליטיקה, במדיניות החוץ; למעשה, בכל מימד של ההוויה הציבורית. הקבוצה המנהלת את ענייני המדינה ומעצבת את המציאות למדה לחיות עם נוכחותה של התקשורת: היא מכלכלת את צעדיה כשהיא ערה לחשיפותה המתמדת והיא גם מנצלת זאת לצרכיה.

המערכת השיפוטית, לעומת זאת, מוסיפה להשלות את עצמה שהיא תצליח לשמור על מגדל השן שבו היא ספונה. היא מבקשת להישאר מרוחקת כדי להבטיח את יכולתה לדון ללא פניות בתיקים המובאים בפניה. עדות להלך הרוח הזה של בית-המשפט נמצאת בשורה של התבטאויות שיפוטיות – החל מפסק הדין במשפט רמון, דרך פסק הדין במשפט קלגסבלד והערותיו של השופט בדימוס זיילר בשולי מסקנותיו בעניין התנהלות המשטרה בפרשת פריניאן, וגמור בדבריו של השופט אדמונד לוי בבג"ץ בעניין עסקת הטיעון בפרשת קצב. בכל המקרים ביטאו השופטים מורת רוח רבה מהתנהלות התקשורת בתיקים שנדונו בפניהם ומחו על עומק מעורבותה בהליך המשפטי.

דומה שהגיע הזמן שהרשות השופטת תבין שציפיותיה אינן מציאותיות; כשם שהתקשורת חדרה למחזור הדם של כל העשייה הציבורית, כך היא תתערב יותר ויותר גם במתרחש בשדה המשפטי. לטכנולוגיה המתפתחת עוצמה כל-כך מכרעת שהיא הודפת מפניה ערכים וכללי משחק מושרשים. אמצעי התקשורת החדישים, המשתכללים כל הזמן, משנים את התרבות העיתונאית ומנהיגים נורמות מקצועיות חדשות. אפשר לתעב את התמורות האלו, אבל אי-אפשר להתעלם מהן. החידושים הטכנולוגיים בתחום התקשורת הגדירו מחדש את מרחב הסיקור העיתונאי: הם הפכו כל אדם למדווח והולידו אינספור אמצעי תקשורת המגיעים בכל רגע נתון לכל פינה על פני כדור הארץ. בתנאים אלה לא ניתן לקיים את הנימוסים וההליכות שהיו נוהגים במשך דורות בין המשפט לעיתונות. היום על השופטים לתפקד בסביבה חשופה: התיקים מגיעים לשולחנם כשעליהם טביעות אצבעות גסות של עיתונאים ואינטרסנטים המזינים אותם; התנהלותם בעת ההליך המשפטי מקבלת תהודה רבה שבה עצמה יש כדי להשפיע על עמדותיהם ותפקודם.

כלל משפטי חדש

הדברים האלה נכתבים על רקע איתותיהם של פרקליטי משה קצב כי בדעתם לבקש מבית-המשפט להחיל על מרשם את דוקטרינת "הגנה מן הצדק", ובכך להביא למחיקתו על הסף של כתב האישום (המתגבש) נגדו. "הגנה מן הצדק" הוא כלל משפטי חדש יחסית בפסיקה הישראלית, הקובע כי במצבים נדירים יורה בית-המשפט לבטל כתב אישום, כאשר ישתכנע שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן או שבניהול המשפט יש משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. קצב טוען שהתקשורת יצרה סביבו אווירה כה עוינת, שאין לו סיכוי לקבל יחס הוגן מבית-המשפט. ועוד הוא קובל שעניינו כבר נדון למעשה בכיכר העיר, ושכל מה שנותר לו הוא להיענות לציפיית הציבור לשים את ראשו מתחת ללהב הגיליוטינה.

עו"ד ציון אמיר מודיע על ביטול עסקת הטיעון של משה קצב, ה-8 לאפריל (צילום: פלאש 90)

הטיעון הזה, הנראה במבט ראשון עכשווי ומעוגן במציאות המתפתחת, מייצג למעשה חשיבה אנכרוניסטית: לא ניתן להחיל על ההוויה הציבורית והתקשורתית הנוכחית את כללי המשחק הקודמים. מי שנוטלים חלק בנסיונות להשפיע על השופטים ועל דעת הקהל אינם רשאים, מוסרית, להתקומם נגד תוצאותיה של התנהגותם. והרי קצב ומקורביו לא נרתעו מלהזין את התקשורת בגרסאותיהם, בכלל זה להכפיש את הנשים שהגישו נגדו את התלונות. הם גם אינם זכאים לצפות שטענתם להגנה מן הצדק תתקבל, משום שהיא שמה לאל את האפשרות להעמיד לדין אנשי ציבור על עבירות חמורות. שהרי, ככל שהנאשם הוא דמות ציבורית ידועה יותר וככל שהפשעים המיוחסים לו חמורים יותר – כך צפוי שהתקשורת והציבור יגלו עניין גובר יותר בפרטי החקירה. לשיטתם של קצב וסניגוריו, הסיקור התקשורתי הצמוד מונע מיניה וביה את סיכוייו של הנאשם לזכות למשפט הוגן.

למערכת המשפט אין ברירה אלא ללמוד לתפקד בסביבה רווית תקשורת. על השופטים, שהם אנשי מקצוע ולא מבחר מקרי של חבר מושבעים, לסגל לעצמם יכולת להתרכז בראיות שלפניהם ולהתעלם, ככל האפשר, מהשאון שליווה את התיק לפני שהגיע אליהם. זו, אולי, דרישה מתחסדת, אבל היא סבירה לאין ערוך יותר מהחלופה שמציעים פרקליטי קצב – לוותר לחלוטין על ההליך העומד נגדו.

יש גם לקח שעל העיתונות להפיק מפרשת קצב: להתאפק, לרסן את עצמה, לגלות בגרות ולא לשחק לידיהם של הגורמים המבקשים לרתום אותה לצרכיהם. עיתונות המציגה תוצאות בדיקת פוליגרף שבית-המשפט סירב לקבל (בתיק רמון) היא עיתונות היורה לעצמה ברגל; עיתון המפרסם קטעי תרשומת מחקירתה של אחת המתלוננות נגד קצב כשהוא יוצר רושם כאילו זה מלוא התמליל של דבריה מטעה את קוראיו ומכרסם באמינותו; כלי תקשורת המתמסרים, ללא בדיקה וללא הצלבת מקורות, לגרסאותיה של המשטרה או הסניגוריה, מזנים את המקצוע ומניחים את המצע שעליו צומחת עתה הדרישה למחוק על הסף את התביעה נגד קצב.