בשבועות האחרונים אנו עדים לעיסוק אובססיבי של התקשורת הישנה – עיתונות, רדיו וטלוויזיה – בעיקר בעצמה. עיקר ההתגוללות היא על ראש הממשלה, ובכלל זה הקדשת חלק גדול מתוכניות מלל שונות לשאלה הרת הגורל האם כתבים חייבים להחרים מפגש עם ראש הממשלה, או דווקא מחויבים להשתתף בו.

תומכי החרמת הפגישה מסבירים זאת בכך שראש הממשלה אינו מוכן להתראיין, ולכן למעשה אינו מוכן לדבר עם הציבור ולהשיב על שאלותיו. שמחתי לשמוע שיש כתבים החושבים שבחרתי בהם לשאול את ראש הממשלה שאלות בשמי. לא זכור לי שהם אי פעם התייעצו איתי לפני ראיון כדי לברר מה השאלות המעסיקות אותי.

בדקתי את הנושא אצל רוב חברותי וחברי, וגיליתי כי גם הם מעולם לא נשאלו על-ידי עיתונאי כלשהו מה לשאול בראיון עם ראש הממשלה, ראש האופוזיציה או סתם חבר-כנסת. כמעט כולם החמירו ממני, ואף טענו כי מרבית השאלות הנשאלות בראיונות כאלו מטרתם להציג את המראיין כחכם יותר מהמרואיין (מה שלעתים רבות נכון גם בלי שתישאל שאלה מביכה), והיכולת להשיב בכלל מוגבלת כי "זמננו תם".

כדי שלא יהיה מקום לטעות: אני מצדד בראיונות עיתונאיים וחושב שמחובתו של נבחר ציבור להקדיש זמן, מעת לעת, לשיחה פומבית עם עיתונאים, אבל מכאן ועד לאמירה הפטרנליסטית שראש ממשלה או ראש אופוזיציה אינם מוכנים לדבר עם הציבור רק כי לא רצו להתראיין אצל פלונית או אלמוני – המרחק עצום.

חייבים לזכור עובדה נוספת: העולם התקשורתי השתנה לחלוטין כתוצאה ממהפכת האינטרנט. בעידן הרשתות החברתיות, הדואר האלקטרוני, הווטסאפ, האינסטגרם ודומיהם – כל אחת ואחד הוא כתב, פרשן וגם צלם. כדי להביע דעתו הוא אינו זקוק למתווך בדמות הכתב המעונב באולפן. כדי לשאול שאלות בנושאים העומדים במרכז חייו הוא אינו זקוק למתווכת בדמותה של מגישת חדשות. הוא מסתדר לבד. אגב, בדומה למרבית המראיינים, גם הוא ברשת אינו מתעניין בתשובה, אלא בעיקר בשאלה.

תופעה זו תקפה גם למערכת הפוליטית. גם כאן ציבור צעיר עצום וגדול בכל העולם אינו חש שהוא זקוק למתווך בדמותו של חבר פרלמנט (או חבר מרכז, או מזכיר סניף) בינו לבין השלטון. אם יש לי אפשרות להביע דעתי באופן ישיר ובלתי אמצעי האם בעלת הבנדנה הירוקה עדיפה על בעל מגן החלציים האדום בתוכנית הריאליטי היומית, מדוע איני יכול להשיב בנושאי הריאליטי של החיים?

בעידן החדש הזה של המדיה החדשה, אילו הייתי מוצא מי שמותח ביקורת על ראש הממשלה או על נבחרי ציבור אחרים על כך שאינם מוכנים לנהל צ'אט שבועי עם הציבור ברשתות השונות, הייתי תומך במחאה זו בכל פה. זו הדרך החדשנית לניהול דיאלוג עם הציבור. כל דרך אחרת מזכירה את המערכון של שייקה אופיר ז"ל לגבי ההבדל בין מונולוג לדיאלוג בישראל: מונולוג הוא אדם אחד המדבר אל עצמו; דיאלוג, בארצנו, הוא שני אנשים המדברים אל עצמם.

ומלה אחרונה על תפקוד התקשורת. דווקא בעידן החדש עדיף שבמקום עיסוק עצמי יחזרו קצת לימים של עיתונות חוקרת. לא רק כזו שמאן דהוא במשרד מבקר המדינה מדליף לכם טיוטת דו"ח טרם הערות המבוקרים כדי לזכות במלה טובה בעיתון, ולא שוטר בכיר המדליף מחדר חקירות כדי לקבל כותרת שאולי תזכה בקידום – אלא עיתונות ממזרית, ערמומית וחרוצה.

בימים ששימשתי דובר מפלגת העבודה, שמוליק טל היה כתב לענייני מפלגות בקול-ישראל. טל, כתב חרוץ מאין כמוהו, היה מגיע מדי יום למרכז מפלגת העבודה (הירקון 110 המיתולוגי) בימי רבין כראש ממשלה וכיו"ר העבודה, שוהה בבניין שעות, מפלרטט עם העובדים והעובדות ודולה מידע בכמויות מסחריות. ערב-ערב זכיתי לשיחת טלפון ממנו עם בקשת תגובה על עוד נושא מביך שרצינו להסתיר. זו עיתונות במיטבה. לא כזו המסבירה לנו יום-יום בארשת חשיבות עצמית תהומית: "אין לנו שום מושג על החקירה-המכונה-בדיקה נגד ראש הממשלה".

עיתונות של פעם היתה הופכת כל אבן, בודקת כל פירור מידע, מתנחלת בביתו של השכן של ראש אגף החקירות, בודקת את פחי האשפה בפרקליטות המדינה ומציבה אוהל מול משרדי 433 עד שהיתה מוצאת על מה החקירה ומה ממצאיה – ולא מגיעה לשם רק כשמקבלים הודעת דובר על מעצר מתוקשר.

יורם דורי היה דובר מפלגת העבודה בשנים 1992–1998 וכעת הוא יועץ תקשורת