אמיל אז'אר זכה בפרס גונקור, אך רומן גארי, שהסתתר מאחורי השם, סירב לקבלו. גם אחד-העם לא הזיק למוניטין של אשר צבי גינצברג, ואת ג'ורג' אליוט המשיכו לקרוא גם כשנודע שהוא בעצם מרי אן אוונס. אז למה רמירו בר צריך להתפטר? כתב המוזיקה הוותיק והמוערך של העיתון "San Antonio Express News" פרש לפני כשבועיים מתפקידו לאחר 25 שנה כדי למנוע שערורייה: עורכי העיתון גילו כי מאז 2001 העסיק צעיר בשם דאגלס שאנון, שחיבר במקומו כ-100 ידיעות שעליהן היה חתום בר. למרבה הפלא, איש לא הבחין בשינוי שחל בדיווחים; לא הקוראים ולא הממונים. אלמלא היה שאנון כה נלהב לזכות בקרדיט על עבודתו העיתונאית, סביר להניח שלא הייתם שומעים עליו.
בבלוג שלו מסביר בר לגולשים כי עזיבתו באה על רקע "חילוקי דעות מערכתיים". למגיב היחיד שלא פירגן הוא מסביר שלא העסיק סופר-צללים, אלא זו היתה אי-הבנה: "כל עיתונאי פרילנסר רשאי להסתייע בכל סוג של עזרה מינהלית, פקידותית או מערכתית כראות עיניו [...] ב-18 השנים שבהן עבדתי כעיתונאי עצמאי בחרתי, הפקתי, קידמתי, שיווקתי והפצתי את הטורים שלי". את הפועל "כתבתי" לא תמצאו שם.
אבל לא כולם מסתפקים באמירת "ברוך שפטרנו". למעשה, תגובות רבות התייחסו למעשהו של בר כאל מהמורה קלה, שאם לא תכשיל את העיתונות הצולעת, הרי בוודאי לא תזיק לה יותר מפלגיאטים, אי-דיוקים ושאר עוונות. מעריציו של בר מייחסים חוסר אתיקה לשאנון לבדו, אבל הם לא היחידים. הבלוגר מייק מאסניק מ-Techdirt, למשל, סבור שזו שיטת עבודה לגיטימית לחלוטין. אך מאסניק ודומיו, שמביטים על העולם דרך החריר של חוק זכויות היוצרים, מחמיצים את העיקר: השאלה אינה למי מגיע קרדיט, אלא מתי התחזות הפכה למקובלת בעיתונות.
בתקופה שבה האתיקה הפכה מפק"ל חובה של עיתונאי לסוג של מחלת ילדות, בעידן שבו מתן אמון בדיווחים בעיתון משול לצעדה פומבית עם הכתובת "אני פראייר" על החזה, אין תימה שהשאלה היחידה שמטרידה את הגולשים היא, למה לא בעצם?
יצירה בשם בדוי אינה מחזה נדיר, גם בעיתונות הישראלית, ואין פסול בהסתייעות בתחקירנים, אבל יש הבדל, ולא רק סמנטי. ראשית, לא מדובר בכתבים ותיקים המסקרים תחום מסוים במשך שנים או בבעלי טורים עתירי מוניטין. אלה גם אלה מתגאים ביכולת עיבוד וניתוח חומרים. שנית, מה שמותר בתחום האדריכלות, העיצוב ואפילו הספרות, אינו קביל בעיתונות. נניח שתגלו שנחום ברנע, ארנה קזין או רון מיברג בעצם לא כתבו את הטקסטים שהם חתומים עליהם, אלא שילמו למישהו שיכתוב בשמם. נכון, הם לא רצחו, אבל הם גנבו דעת, וזה עוון לא פחות חמור במדיום שמושתת על אימות האמת. פעם אמרו שהנכס היחיד שיש לעיתונאי הוא שמו הטוב. מסתבר שזו הנחת יסוד גמישה מאין כמותה.