במסגרת תביעתו של ח"כ אורן חזן נגד עיתונאי חדשות ערוץ 2 עמית סגל, טען סגל כי מקורותיו הסכימו להעיד לטובתו ולאשר את הטענות שהושמעו בכתבה, שממנה עלה כי ח"כ חזן היה מעורב בניהול קזינו, צריכת סמים וסרסור בזנות. אלא שסגל ביקש מבית-המשפט שהעדות תיערך בדלתיים סגורות, כדי לשמור על חסיון המקורות. ח"כ חזן, שתובע מסגל באופן אישי מיליון שקל בגין אותה כתבה, התנגד. ביום חמישי האחרון (16.6) ניתנה החלטה של בית-המשפט, שדחה את בקשתו של העיתונאי וקבע כי שמיעת מקורותיו תהיה בדלתיים פתוחות.
בהחלטה מעלה בית-המשפט על נס את זכות הציבור לדעת, את פומביות הדיון ואת זכותו של ח"כ חזן לשם טוב, במחיר פגיעה בחסיון מקורותיו של העיתונאי. חיסיון עיתונאי הוא כלל יסוד בעבודת העיתונאי. חשיפת מקורות מביאה בהכרח לפגיעה בהם, ובכך לפגיעה בעבודת העיתונאי, שעלול לאבד את מקורותיו. בנוסף, בכך גם עלול להיגרם אפקט מצנן למקורות עיתונאיים נוספים ועתידיים.
עיתונאי מופקד על מסירת האמת לציבור, על ויסות פעולתם של מוקדי כוח בחברה ועל חופש העיתונות, הנחשב חלק מחופש הביטוי. לא בכדי כונו העיתונות והעיתונאים לא פעם כ"כלבי שמירה" של הדמוקרטיה ושלטון החוק, וכנדבך יסודי ביותר – בבחינת חלק מהרשות הרביעית (הרשות המבקרת) – במדינה הדמוקרטית המודרנית. הרתעת עיתונאים מביצוע מלאכתם בצורה מיטבית באמצעות פגיעה בחיסיון העיתונאי עלולה לפגוע בזכותו של הציבור בהקשר זה.
בהחלטה, בית-המשפט מתייחס להיבטים של מעמד העיתונאי ומקצוע העיתונות במלים ספורות, מבלי לייחס להם חשיבות ומבלי לאזנם כראוי אל מול זכותו של ח"כ חזן לשם טוב וזכות הציבור לדעת. את החשש מפני פגיעה בעיתונאי, שעלול להיפגע באופן אישי בשל פעילותו כעיתונאי היה וישמור על מקורותיו העיתונאיים, פוטר בית-המשפט באמירה לקונית שלפיה מדובר בחלק מ"סיכוני המקצוע", לשון בית-המשפט, ומתעלם לחלוטין מהחשש לפגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק בעקבות הפגיעה בעבודת העיתונאי.
בית-המשפט גם התעלם בהחלטתו מהשאלה החוקתית במלואה. שכן מול שמו הטוב של ח"כ חזן ועקרונות דמוקרטיים יסודיים ביותר כגון זכות הציבור לדעת ופומביות הדיון – שלהם דווקא מייחס בית-המשפט חשיבות רבה – ראוי היה להציב זכויות אחרות, כמו זכותו של עיתונאי באשר הוא לקבל את יומו בבית-המשפט מבלי לפגוע בעקרונות האתיים היסודיים ביותר של עשייתו המקצועית – ובכלל זה השמירה על מקורותיו העיתונאיים והחיסיון העיתונאי, בהתאם לכללי האתיקה העיתונאית. או זכותו של הציבור בישראל לעיתונות נעדרת פניות, אמיצה ועצמאית, שאינה חוששת מאמירת האמת ומחשיפתה. וכיצד יכול עיתונאי להתגונן מפני תביעת לשון הרע אם לא באמצעות הבאת מקורותיו לבית-המשפט – בטענת "אמת דיברתי" מצד אחד, ושמירה על מעמדם כמקורות עיתונאיים מצד שני?
בית-המשפט התעלם בהחלטתו מהכרה בחשיבות השמירה על העיתונות, שהיא נכס של הציבור וזכות ציבורית חשובה לא פחות מפומביות הדיון. הזכות לעיתונות עצמאית ובלתי תלויה היא זכות ציבורית ראשונה במעלה, השייכת לציבור באשר הוא. ההגנה על העיתונאי – ובכלל זה מתן אפשרות מלאה להתגונן בבית-המשפט באופן המגן על מקורותיו – היא יסוד מוסד בהגנה על זכות ציבורית זו.
בית-המשפט גם שגה משהסתמך בהחלטתו על פסק דין אחד ויחיד, של בית-המשפט המחוזי משנת 1998, הקובע תחולה מצומצמת ביותר לסעיף בחוק בתי-המשפט המאפשר שלא לדון בדלתיים פתוחות במקרים שבהם הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל. ואולם, מאז 1998 כבר ניתנו החלטות מעודכנות יותר, המאזנות בצורה מדויקת יותר בין זכות הציבור לדעת לבין ערכים אחרים, ובמרכזן החלטתו של בית-המשפט העליון מ-2015 בעניין בקשת חדשות 10 לחשיפת קלטת שבה נשמעת עדותה של מתלוננת בעבירת תקיפה מינית.
באותו עניין, ולמרות שהמקור (המתלוננת) הסכימה לחשיפת הקלטת (בשונה מענייננו, שבו המקורות מבקשים להישאר בלתי חשופים), התיר בית-המשפט העליון את השמעת הקלטת תוך מחיקת פרטים מזהים כלשהם מההקלטה. והרי זהו גם בדיוק הפתרון שהתבקש בעניינו – מתן אפשרות לעדים שהם מקורות להעיד ללא חשיפת פרטיהם.
אמיר בשה וד"ר מורן סבוראי הם היועצים המשפטיים של ארגון העיתונאים בישראל ושותפים במשרד עורכי-הדין בשה-זבידה-סבוראי