חברות וחברי מערכת "העין השביעית" אינם מדברים איתי. לא משום שהם מיזנתרופים; הם דווקא צעירים וצעירות חביבים, דעתנים וחריפי שכל, כפי שמעידים המאמרים שכתבו לגיליון המיוחד הזה. גם אני אדם נוח לבריות. ובכל זאת איננו משוחחים איש עם רעהו.
את הקשר מחויב המציאות בין העורך הראשי של אתר "העין השביעית" ובין הכותבים והעורכים שבו אנחנו מקיימים באמצעות הדואר האלקטרוני. אנחנו מתדאלים. אתם הבנתם את זה? מתדאלים מלשון דוא"ל. לדאל. דוא"ל הוא ההרקה הלשונית לעברית שלemail , והוא מונח המתאר בדיוק את טיב הקשר שאנשי "העין השביעית" מנהלים ביניהם. אנחנו לא מתראים זה עם זה (אלא לעתים רחוקות, בפגישות מערכת) ולא מצלצלים איש לרעהו (כמעט). אנחנו מדאלים ולפעמים מסמסים. זה מנהג המקום, ואיננו חורגים ממנו.
המקום, לצורך העניין הנדון כאן, הוא הסביבה שבה החלק המפותח של האנושות פועל כיום. במציאות הזו אנשים מתקשרים זה עם זה באמצעות טכנולוגיות המתעדכנות ללא הפסקה ומאפשרות להם להיות מתוקשרים כל הזמן, בכל מקום – למשל, לשבת על החוף זה ליד זה ולסמס – ובכל זאת להישאר מנותקים. מנותקים מקשר אנושי, ממגע בינאישי, מהכישור לנהל שיח פנים אל פנים.
במחשבה שנייה, מנותקים זה אולי ביטוי מוגזם, שהרי ההגדרה לקשר בינאישי היא ביסודה סובייקטיבית; מדויק יותר לומר שבעידן הזה אנשים מתוקשרים, אבל מנוכרים. הטכנולוגיה קובעת את ההוויה. היא לא רק כלי עזר העומד לרשות האדם כדי להשיג את יעדיו, אלא מגדירה מחדש את היעדים ומשנה את המהות שנועדה לכאורה לשרת.
אבחנה פסימית שלוואי שתתבדה
לפני כשלושים שנה ביקרתי במערכת ה"ניו-יורק טיימס" כדי לעמוד מקרוב על האופן שבו העיתון החשוב הזה מיישם את טכנולוגיית המחשבים, שהיתה אז בחיתוליה. שאלתי את מארחי, ג'ק רוזנטל, אחד מעורכיו הבכירים של העיתון, מה עושה לכתבים ולפרשנים המעבר ממכונת הכתיבה למחשב האישי. רוזנטל ציטט את אחד מבעלי הטורים, שאמר לו: "כשכתבתי במכונת כתיבה, התנהלתי כאילו עומד מאחורי עורך ומציץ כל הזמן בדף. בעבודה מול המחשב אין לי תחושה כזו".
רצה לומר, בטכנולוגיה הישנה היה עליו לחשוב על כל מלה שכתב, לבנות מראש את טיעוניו, בעוד שהמחשב מאפשר לו להקליד את הגיגיו באופן חופשי, חסר גבולות – למחוק, להעביר קטעים ולשנות את הטקסט מקצה לקצה. העיתונות עברה פאזה כתוצאה מהטכנולוגיה החדשה, לא רק באופן שבו היא מפיקה ומגישה את תכניה לקוראים, אלא גם בתכנים עצמם – הנושאים, סגנון הכתיבה, מידת הדיוק העובדתי, העושר האסוציאטיבי.
התכונה הזו של המחשב השתכללה והתפתחה עשרת מונים מאז. הרשת מאפשרת כיום לכל דכפין לכתוב ולפרסם ככל העולה על רוחו בלי לתת דין-וחשבון לאיש. שום ציפור אינה עומדת על כתפו של הבלוגר או הטוקבקיסט ומתבוננת במסך שעליו רצות השורות שהוא מקליד. התוצאה היא תרבות כתיבה בתקשורת המקוונת שג'ק רוזנטל לא העלה על דעתו ב-1980: הפקרות לשונית, בורות, חפיפניקיות בבדיקת העובדות והצגת תמונת מציאות מתעתעת, הנגזרת מיכולתם של הכותבים לשנות בהקשה אחת את דבריהם, לאחר שכבר עלו לרשת, כמו גם מהאפשרות להישאר אנונימיים.
מובן שהקביעה הגורפת הזו עושה עוול לאיי איכות בעולם התקשורת המקוונת, שעדיין שומרים על כללי המשחק העיתונאיים הראויים, אבל היא מודגשת כאן כדי להצביע על קללותיה של הרשת. בצד היתרונות העצומים שיש בטכנולוגיה המתוחכמת העומדת כיום לרשות התקשורת – הזמינות, המיידיות, הגמישות, היכולת להגיע למידע נקודתי, מאגרי הידע הבלתי נדלים – טמונים בה גם זרעי פורענות, המשנים את פניה ומאיימים לקעקע את מעמדה ולפגוע באופן חמור בתפקיד החיוני שהיא ממלאה.
ההתנהלות הנוכחית ברשת מגבירה את ההסתברות שמספר לא מבוטל של המשתמשים בה יגדלו להיות כותבים שטחיים, פזיזים, עילגים, שיחסם למלה הכתובה (המוקלדת) הוא כאל בועת סבון. זו אבחנה פסימית, ההולמת את גיל הח"מ ואת רקעו, והוא ישמח להתבדות בשנים הקרובות.
תובעני, ממוקד, מנוכר
התקשורת היא תבנית נוף העולם שבו היא פועלת; הרשת מביאה אליה את היתרונות והקלקלות המובנים בה. הרשת משנה את טבע האדם, ולפיכך גם את מהות העבודה העיתונאית. הרשת מרגילה את הילדים לשחק לבד, מול המחשב, ולהזדקק פחות ופחות להתרועעות עם חברים בגן השעשועים.
היא גורמת לבריות לאבד את היכולת לפענח הבעות פנים, שפת גוף, לקרוא בין המלים הנהגות, משום שהיא מייתרת את מפגשי הפנים-אל-פנים ואפילו את שיחות הטלפון. בעידן שבו אדם מתקשר עם זולתו בעיקר, אם לא רק, באמצעות המייל, נעלמת מהשיח ההבעה הבלתי מילולית שלימדה אותו בעבר לתהות על קנקנו של האחר, להבין אותו, לחוש את הלך רוחו.
זאת ועוד, תודות לסגולותיה המופלאות של הרשת אנחנו מתרגלים לספק באופן מיידי את צורכי המידע שלנו. זה יתרון עצום, אבל צרה צרורה בצדו: הוא מחנך אותנו לחוסר סבלנות, הוא עוקר מתוכנו את היכולת להמתין, להתגעגע, לצפות לבשורה טובה. המענה הוא מיידי. האנשים הגדלים על הרשת מועדים להיות יותר תובענים, ללא אורך רוח, ממוקדי מטרה, מנוכרים.
הרשת גם מקצרת דרכים: היא מאפשרת להשיג בקלות ובמהירות את כל המידע הדרוש לצורכי לימוד או עבודה. באותה שעה עצמה היא פותחת דלת רחבה לפלגיאטים, להעתקה מכנית. התלמיד, הסטודנט או הכותב, המכשיר את עצמו באמצעות הרשת, מצויד במידע עשיר ומדויק לאין ערוך מעמיתו מלפני 15 שנה, אבל הוא גם מועד להפוך לקריקטורה של ויקיפדיה מהלכת שלא פיתח יכולות לחקור, להעמיק, להתנסות בהתמודדות עם מקורות ידע ראשוניים. ומה שנכון לגבי כל אדם, בן דור האינטרנט, תקף שבעתיים לגבי מי שעוסק בעיתונות מקוונת, זו העומדת לבוא במקומה של העיתונות הוותיקה.
דואולוג
ביום-יום שלי אני מנהל במייל דיאלוג (דיאלוג? אולי מוטב דואלוג) מעין זה עם שוקי טאוסיג, עורך "העין השביעית":
הוא: מה אתה אומר על הטקסט המצורף?
אני: ככה-ככה.
הוא: אני בעד לפרסם.
אני: זה קצת נפוח ולא משכנע.
הוא: המאמר נוגע בנקודה חשובה.
אני: צריך לקבל תגובות לפני הפרסום.
הוא: בוודאי.
אני: מי הכותב? הוא לא מוכר לי.
הוא: יש לו בלוג פופולרי למדי.
אני: זה טקסט שנכתב עבורנו או שהוא כבר פורסם בבלוג שלו?
הוא: אבדוק.
אחרי שהוא בודק, שב טאוסיג ומרצד על המסך שלי: המאמר הוא מִחזור של פוסט שהכותב העלה בבלוג שלו. שנינו מסכימים שבנסיבות אלו, לא נפרסם אותו. ההתכתבות הזו עשויה להשתרע על פני כמה שעות, כי לא תמיד שנינו יושבים סימולטנית מול המחשב, אבל גם כשהיא מתנהלת ברצף יש בה משהו מסורבל. הרבה יותר פשוט היה לו היינו משוחחים בטלפון, אבל כשהרשת היא פטיש, מי יעז למרוד בה?
האם התחליף ראוי?
זו אינה קינה על העבר; זו אינה יותר מאשר קריאת כיוון אל עבר מי שמעצב את פני התקשורת בהווה ועוסק בה. בצד הטוב שמרעיפה עלינו הרשת, גלומים בה חסרונות שיש למצוא להם מענה.
העיתונות הוותיקה מסיימת את תפקידה ומפנה מקום למשהו חדש, שאינו מוגדר דיו. את מקומם של כללי המשחק העיתונאיים שעיצבו את פני התקשורת עד כה תופסת התנהלות חדשה שיש בה ערבוביה בין הפקרות מוחלטת של הפרט ליומרה למלא תפקיד חיוני ראשון במעלה למען החברה.
בעידן הרשת, על כל הסתעפויותיה הטכנולוגיות, באה לידי מיצוי מוחלט זכות הביטוי של כל אדם ואדם. בה בשעה מתיימרת ההתנהלות התקשורתית הזו – היינו, מיליוני הבלוגרים, הטוקבקיסטים, המסמסים, המדאלים וכן, גם העיתונאים המפרסמים את הגיגיהם וידיעותיהם באתרים המקוונים – למלא את התפקיד המסורתי של העיתונות הוותיקה, זו שהתיקון מס' 1 לחוקה האמריקאית בא להגן עליה ולבסס את מעמדה.
יש מקום לשאול אם התחליף ראוי וממלא אחר הציפייה. האם הערב-רב המקשקש ברשת מסוגל לספק את המידע החיוני והתובנות לחברה כדי שתוכל לשלוט בגורלה? האם חבורות הכותבים הדעתנים המנקדים פה ושם את הרשת בטקסטים חשובים ואיכותיים (במאמרים, בפוסטים, בטוקבקים, בטוויטים) הן תחליף שווה משקל לעיתונאים בתקשורת הוותיקה (עיתונות, רדיו וטלוויזיה) שניהלו שיח ציבורי שיטתי ואיפשרו לאזרחים לעקוב אחר מנהיגיהם ולהשפיע על החלטותיהם?
ובעיקר – האם ניפוץ מדורות השבט למיליוני רסיסים של אתרי מידע והגות פרטניים מאפשר לחברה להוסיף לקיים דיון מושכל על בסיס של מכנה משותף? מהמקום שבו אני נמצא – עיתונאי דפוס ותיק, האחראי כיום על תפעולו של כתב-עת מקוון ודינמי, ומחובר, לשמחתו, עם כותבים צעירים ומבריקים, שהרשת היא שדה המחיה הטבעי שלהם – התשובה עדיין אינה חד-משמעית.
אפילוג
רוביק רוזנטל דיאל לי: האם תרצה להוסיף מחשבות משלך בפתח הגיליון?
דיאלתי לו בחזרה: יכול להיות שאכתוב משהו קצר, אפיקורסי, על קללת האינטרנט. אנסה השבוע.
ניסיתי.
עוזי בנזימן הוא העורך הראשי של "העין השביעית"
המאמר "מתוקשרים מנותקים" פותח את סדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות במקביל באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל