ההתרחשויות לאחר משחק הליגה האחרון בין מכבי תל-אביב לבני סכנין ביום לפני שבוע (24.5) פרנסו היטב את תקשורת הספורט בימים הבאים, באותן שעות, בצלה של הדרמה הגדולה שהתרחשה באיצטדיון דוחא, שידרה זכיינית ערוץ 2 רשת את הסרט התיעודי על מכבי תל-אביב בכדורסל: "77:78 על המפה".

הסרט מגולל את סיפורה של עונת 1977, שבה זכתה מכבי תל-אביב באליפות אירופה הראשונה, וכיצד באותה שנה התגבש דימויה כ"קבוצה של המדינה". הסרט ממקם את מכבי תל-אביב בקונטקסט החברתי-פוליטי של אותה תקופה ומציג אותה כמעין עוגן קיומי במציאות השברירית והערטילאית שאפיינה את החברה הישראלית.

במובנים אלו, האימרה המפורסמת של טל ברודי לאחר נצחונה של מכבי תל-אביב על צסק"א מוסקבה – "אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט אלא בהכל" – סימלה עבור רבים את נעיצת היתד המיוחלת במשפחת העמים. ומכבי באותה תקופה הפכה לייצוג המושלם של האופן שבו הישות הציונית רצתה לדמות את עצמה: מקובלת, מוצלחת ובלתי מתפשרת. מעניין להבחין כי גם פרויקטים תיעודיים אחרים שהופקו סביב הקבוצה התקשו לחרוג מקונספציה זו. ניתן ללמוד על כך כבר משמותיהם: "שאראס של המדינה" (2006), "כנגד כל הסיכויים" (2014), וכאמור "77:78 אנחנו על המפה" (2015).

אין ספק, ישנם הבדלים בין גרסת הסל והרגל של מועדון מכבי תל-אביב, בעיקר באופן שבו הם נתפסים בציבוריות הישראלית. יחד עם זאת, נראה כי האופן שבו אירועי המשחק המוזכר בפתח המאמר הדהדו בתקשורת הספורט מתכתבים עם המסר שעולה מהסרט התיעודי. התכתבות שמדגימה פעם נוספת את החד-ממדיות שמאפיינת את האופן שבו מוגדרת הישראליות בתקשורת הספורט. היא חמימה, עוטפת ודביקה כל עוד אינה נתפסת כטלאי מלאכותי ורופף שלא מצליח להסתיר את ערביותך – או אז היא הופכת מדירה וקרירה.

מבלי להיכנס לשאלה מי התחיל עם מי, ומה היה תפקידו של יוסי אבוקסיס בדרמה לעומת תפקידו של ראיקוביץ', ולקשר בין אירועי אותו משחק לבין מפגש חצי הגמר והמהלך הבלתי ספורטיבי של חלוץ מכבי תל-אביב טל בן-חיים – בערב ובבוקר שלאחר המשחק, מדורי הספורט, בעיקר בגרסתם המקוונת, הציגו גרסה אחידה להפליא כשבראש הכותרות שולט בלבולו המרחבי של ערן זהבי, שתהה אם הוא "שיחק בישראל או ברמאללה". ynet, וואלה, ערוץ הספורט – תקשורת הספורט עטה על הציטוט מבלי להצביע על הטיפשות והמופרכות שבו, וכך הפכה אותו להיגד לגיטימי ואת ערביי ישראל לישות אויבת.

הסיקור הגיע ברובו מנקודת מבטה של הקבוצה התל-אביבית. מלבד ההודעה הרשמית שדובר קבוצת בני סכנין העביר לתקשורת, שבה יצא כנגד הקלות שבה הפכו אזרחי המדינה לאויבי העם, בשאר הדיווחים הובאה גרסת בני סכנין בשם "אנשי סכנין" או "גורמים במועדון". שאר אירועי הערב סופרו מנקודת מבטם של שחקני מכבי תל-אביב. נימי רגשות הפחד והחשש של זהבי, בן-חיים ואזולאי פורטו עוד ועוד, בעוד שלמיטב ידיעתי קולם של שחקני בני סכנין (מלבד המאמן אבוקסיס) לא הושמע. קול כזה היה ככל הנראה קורא תיגר על הנרטיב המרכזי שסופר על-ידי אנשי מכבי תל-אביב בתקשורת. בכך הפכה ההדרה מסמלית לממשית.

פוסטר הסרט "77:78 על המפה"

כאמור, ממש באותו זמן, מרחק נגיעה בשלט, שודר בערוץ 2 סרטו התיעודי של דני מנקין "77:78 אנחנו על המפה". בסרטו מגולל מנקין באווירה רוויית סנטימנט ונוסטלגיה כיצד הפכה מכבי תל-אביב מגוף בבעלות פרטית לייצוג האולטימטיבי של כל מה שנתפס באותה תקופה כישראלי. שיאו הסמלי של תהליך זה בא לידי ביטוי בדימוי "הקבוצה של המדינה". אולי זה מרחק הזמן, אבל נדמה לי כי באותם ימים האווירה האנדרדוגית היתה מוחשית יותר, ונצחונה של מכבי על צסק"א כפי שמתואר בסרט היה הזיקוק המושלם של אותה אווירה, אולי אף יותר מהזכייה באליפות עצמה.

יחד עם זאת עולה מהסרט, ולא בנימה ביקורתית, שמהר מאוד זיהתה התקשורת את הפוטנציאל שטמון בהמרה המלאכותית והכפויה של הצלחתה של מכבי תל-אביב לסימולציה של נצחון הפרויקט הציוני כולו. הצלחתה של הקבוצה בזירה הבינלאומית נקשרה כמעט באופן אוטומטי לעולם הדימויים היהודי-ישראלי: "מעטים מול רבים", "חלשים מול חזקים" וכן הלאה. בהמשך, למרות התמורות המשמעותיות בחברה הישראלית ולמרות הפיכתה של ישראל למעצמה אזורית, הנרטיב המצוחצח והמבריק של מכבי תל-אביב בכדורסל כגילום המושלם של אותה ישראליות "של פעם" כמעט ולא עומעם.

מכבי תל-אביב היא כמובן לא העניין, אולם היא כן הגוף שעליו הוא מוקרן. בהקשר זה, מהות העניין נוגעת לאופן שבו יוצקת תקשורת הספורט תכנים לאומיים אל תוך השיח הספורטיבי ובתוך כך מבנה ומקבעת הגדרה מצמצמת וחד-ממדית של הישראליות. החוט שנמתח בין אירועי המשחק וסיקורם לבין הסרט התיעודי מחבר בין קטביה של מה שנתפס באופן מקובל כישראליות. בשני המקרים הוצג בתקשורת סיפור מגובש מדי שגם מבלי לומר זאת מפורשות, מצמצם את מאפייניה וגבולותיה של הישראליות ומסמן את אלו שאינם מורשים לקחת בה חלק.