העיתונות האמריקאית שבעה בשנים האחרונות מעיתונאים רמאים שניצלו את מעטה האנונימיות של המקורות שלהם כדי להמציא ציטוטים שלמים, שלא לדבר על סיפורים שלמים. לכן בעיתונים דוגמת ה"ניו-יורק טיימס" נהוגה מדיניות שאינה מעודדת, וזאת בלשון המעטה, שימוש במקורות אנונימיים. במקרים שבכל זאת משתמשים במקור לא מזוהה, הכתב מסביר לקוראיו באריכות מדוע הוא נוהג כך.
בישראל, לעומת זאת, "מקור בכיר" ו/או "גורם בכיר" הפכו מזמן לאחד ממטבעות הלשון השחוקים בעיתונות המקומית. המקורות והגורמים הבכירים נובטים בכל פינה ובכל כתבה, כחצבים לעת חורף.
המקור הבכיר הקלאסי הוא כמובן "המקור הצבאי הבכיר" שרוצה לדבר עם העיתונאי, אך אסור לו לדבר ללא אישור דובר צה"ל, ולכן הוא מתראיין בעילום שם. לצדו ניצב בגאווה "מקור מדיני בכיר" שרוצה לדבר עם העיתונאי, אבל לא רוצה להיות מוצג כמי שחושף סודות מדינה או מקלקל איזשהו משא-ומתן עם מדינת אויב קטנה או גדולה, ולכן הוא מתראיין בעילום שם.
לצד שני אלה ניצבים בכירים פחות בכירים, כמו "מקור בכיר במשרד החינוך", "מקור בכיר בשירות הביטחון", ומתחתם עומדת שפופה שורה ארוכה של מקורות בכירים שבינם ובין בכירות אין דבר, כמו "מקור בכיר בשוק ההון" (לא, ברצינות, מה זה "מקור בכיר בשוק ההון"?), "גורם בכיר בתעשיית ההייטק" או "גורם בכיר בקרן קיימת לישראל". בדרך כלל "גורמים" אלה זכו בבכירותם רק הודות למידע שהם מסרו לעיתונאי, שמצדו מצ'פר אותם בתואר שיגרום להם לחייך בשביעות רצון כאשר יעלעלו בעיתון הבוקר, ולעורך שלו לגרגר בהנאה כשהוא מקבל את הידיעה.
הגיע הזמן (כבר ממזמן) לעצור את סחף הבכירים האנונימיים, שכן בקצב שבו הם מתרבים, בקרוב יופיעו לצד "הרגולטור הבכיר" גם "עמיל המכס הבכיר", "דירקטור בכיר ברשות השידור" ו"שמאי מקרקעין בכיר מאזור הקריות". הנה, רק בשבוע שעבר נולד בכיר חדש, הבכיר המשונה שידעה העיתונות זה זמן רב. הכירו את "הרגולטור הבכיר".
הרגולטור הבכיר התראיין לשני עיתונים כלכליים, "גלובס" ו"דה-מרקר", ונתן להם מידע זהה: אותם הנתונים, אותם התרחישים, אותם הפתרונות. התוצאה היא שתי כתבות, האחת ב"גלובס" והשניה ב"דה-מרקר", הקרובות להיות תאומות שהופרדו בלידתן. זה, כמובן, לא הפריע ל"גלובס" להוסיף את הלוגו "לפני כולם".
נשאלת השאלה, מי מסתתר מאחורי ה"רגולטור הבכיר"? הרי ברור כשמש שמדובר באותו הרגולטור ממש. עוד ברור גם כי במערכת הפיננסית הישראלית יש בסך-הכל שלושה רגולטורים. סמי פרץ, בכתבתו ב"דה-מרקר", ממפה אותם לתועלת קוראיו: המפקח על הבנקים, הממונה על שוק ההון והביטוח, ויו"ר הרשות לניירות ערך. אין המדובר ב"מקור הצבאי הבכיר" שיכול להיות כל קצין צה"ל מדרגת תת-אלוף ומעלה. אין המדובר ב"גורם מדיני בכיר" שיכול להיות סגן שר, שר או נהגו של השר. במקרה הזה מדובר במשחק המורכב משלושה שחקנים ושלושה שחקנים בלבד – כמה מסובך יהיה לאתר את הבכיר המסוים הזה? דומה הדבר לדיווח האלמותי של עיתונאים שהתלוו לאחת מנסיעותיו של ראש הממשלה לארה"ב ודיווחו כי "מקור בכיר, שאין בכיר ממנו, במטוס ראש הממשלה". באמת מעניין מי זה יכול להיות.
גם במקרה זה, מי שקורא היטב את הטקסט יכול לאתר בקלות את הרגולטור הבכיר שצוטט. אז מה מטרת האנונימיות? שאלה זו מרגיזה במיוחד בהתחשב בעובדה שאותו "רגולטור בכיר" מדבר על המערכת הפיננסית הישראלית, שנמצאת בימים אלה בתקופה עדינה ושברירית במיוחד. הוא מציג תוכניות ברורות ומפורטות שמן הסתם קיבלו אישור לאווררן בפומבי. הרי כל מי שנמצא בתמונה יודע מיהו אותו רגולטור בכיר שלפתע שולף תוכניות מגירה. רוצה לומר, גם מחבריו הוא אינו מסתתר. אז ממי הוא מסתתר? איזו תכלית משרתת שמיכת האנונימיות החמימה שהעיתונאים מוכנים לפרוש על הרגולטור הבכיר ומדוע הם מאפשרים לו אותה מלכתחילה?
מעבר לכך שההסכמה של שני העיתונים הכלכליים לצטט את "הרגולטור הבכיר" בעילום שם היא במקרה הזה לא פחות ממגוחכת, הרי שהיא מקדמת נורמות ציבוריות פסולות. הרגולטור הבכיר נמצא בתפקידו הבכיר כדי לפקח על מערכת שאחראית על הכסף שלי, שלכם, של כולנו. הוא אינו טייס קרב המתראיין כאשר הוא מצולם בגבו, הוא אינו מתלוננת על אונס שאת קולה מעוותים. הוא עובד מדינה שתפקידו לשמור על האינטרסים הפיננסיים של כולנו. מדוע, אם כן, שלא ייחשף בשמו? ואם הוא משום מה מעדיף להסתתר, מדוע העיתונאים לא עומדים על כך שיאמר את הדברים בשמו?