רופרט מרדוק עומד לגבות תשלום תמורת תכנים מסוימים באינטרנט. גם מו"לים אמריקאים שוקלים לגבות כספים ממשתמשים בחומרים שלהם ברשת. יותר ויותר גופים שמכונים "גורמי תוכן" מואסים במצב שבו הם משקיעים משאבים, כישרון, כסף, מחשבה ומה לא במוצר כלשהו, ומיד אחר-כך הוא נשמט מידיהם ואין להם עוד חזקה עליו. הם אפילו אינם יכולים להחזיר לעצמם את ההשקעה, והתוצאה היא שמצבם הכלכלי מידרדר והולך.

יו"ר ניוז-קו, רופרט מרדוק. הפורום הכלכלי העולמי 2009
(צילום: world economic forum, רשיון cc-by-sa)

הזעקה ברשת היתה אוטומטית. כולם מדברים על טירוף, על כך שהסוסים ברחו כבר מזמן מן האורווה, וכל ניסיון לגבות כסף תמורת תכנים הוא חשיבה ארכאית, שאינה מבינה את טיב המדיום וחושבת במושגים של המאה ה-19.

אשים נפשי בכפי, וגם אם פירוש הדבר שאמצא עצמי בחבורה אחת עם רופרט מרדוק ר"ל, הריני להודיע שאני מוכנה ומזומנה לשלם תמורת תכנים, תמורת מידע, תמורת כל מה שאדם אחר השקיע בו מחשבה, כישרון, זיכרון וכיוצא באלה עניינים שלא נחשבים בעולם "השורה התחתונה של המאזן". כשם שאני מוכנה לשלם תמורת זוג נעליים שמוצא חן בעיני, כך אני מוכנה לשלם תמורת חוויה אינטלקטואלית או רגשית. נכון, אני נמנית עם קהל לא קטן של אנשים שפרנסתם על קניינם הרוחני, במובן המקורי והאמיתי של המונח. לכן, מן הסתם, אני מבינה ללבם של מי שנקעה נפשם, סליחה על הביטוי, מהטפילות המתמשכת והבלתי נסבלת שמאפיינת את האינטרנט, ולא רק אותו.

בעיקר נמאס לנו הזלזול התהומי בהשקעה שלא נמדדת בשקלים ובדולרים. בעניין זה נחצים גבולות של מחנות, כי גם רבים שחושבים עצמם ל"סוציאליסטים" ומודעים לערכים חברתיים מזדעקים כאשר הם נדרשים לשלם את מלוא מחירו של ספר או מאמר מדעי שהושקעו בו חודשים או שנים של עמל. זה זלזול מעליב, פוגעני, המוכיח את סולם הערכים של החברה יותר מאשר את ערכם של המוצרים.

נכון, כותבים – סופרים, חוקרים, משוררים וכיוצא באלה – מוכנים לעשות המון כדי שעבודתם תופץ, ושרבים ככל האפשר ייחשפו אליה. אבל זו אינה סיבה לנצל את הנטייה האנושית הזאת. על עבודה צריך לשלם. אפילו מי שקונה ספרים לפי משקל בנוסח "ארבע במאה" אינו מוכן לתת את עבודתו – ממש כמו איש הייטק, עורך-דין, בנקאי, פרסומאי או אינסטלטור – חינם אין כסף. גם מי שאוהב לגלוש ברשת ולמצוא בה את כל הדרוש לו, לסקרנותו האישית או לעבודות באוניברסיטה, לא היה מסכים לא לקבל תמורה תמורת עבודתו בכל תחום אחר.

מדוע כל מה שקשור לידע, מחשבות וכישרון נחשב שונה ופרוץ לכל רוח? מדוע דרישה לתשלום, ולו סמלי, תמורת התוצרים הללו נחשבת לבגידה בעקרון הדמוקרטיה של הרשת? מדוע מי שמעלה את הדרישה הזו נחשב מיד לחסר תרבות שלא מבין את העולם שבו הוא חי? נכון, קשה לשנות נוהג שנקבע במשך שנים, אך אחרי שכבר למדנו להשתמש ברשת, אפשר גם לדרוש מאיתנו שנשלם תמורת התועלת וההנאה שאנחנו שואבים ממנה. כי יש מי שמשלמים את מחיר ה"חינם" הזה.