"בהנחה שקומץ בני הנוער שעימם שוחחנו בשבועות האחרונים הם איזושהי אינדיקציה למאות אלפי בני הנוער שגודשים את ישראל, נראה שמצבנו בשנת 2020 יהיה מעולה", מסכם אליחי וידל את פרויקט "היזמים, הפרסומאים, אנשי העסקים והפוליטיקאים שיעצבו את פני העשור הבא של ישראל", שהופיע במוסף "מרקרוויק" של העיתון "דה-מרקר". במסגרת הפרויקט איתר העיתון כמה בני נוער וסימן אותם כמי ש"מעכשיו, הכל תלוי בהם".
קריאת תשובותיהם של בני הנוער לשאלות "דה-מרקר" חושפת את התהליך המרתק שעובר על העיתון הכלכלי: הוא לא רק משקף את המציאות, אלא יוצר אותה ואז חוזר ומסקר אותה כאילו הוא מתבונן אובייקטיבי שבסך-הכל מדווח על תהליך שאין לו בו כל חלק.
כך למשל ניב עשת, "צלם הפפרצי הצעיר בישראל", מסביר: "עיתונות, רכילות וצהוב – זה הדרייב שלי". כאשר העיתון שואל אם העבודה לא מפריעה לו ללמוד, עונה עשת: "נכון יותר לומר שהלימודים מפריעים לי לעבודה. אני משתתף במינימום שעות החובה הנדרשות, יש לי קשר טוב עם כמה מהמורים, ואני מצליח לסדר את העניינים על הצד הטוב ביותר, כך שבסופו של דבר אני מצליח להוציא ציונים ממוצעים". אני כבר מרגיש טוב יותר כשאני יודע ש"מעכשיו, הכל תלוי בו". כאשר הוא נשאל מה דעתו על כסף, הוא עונה: "יש אנשים שיגידו שזה לא הכל בחיים, אבל זה הרוב בחיים. יש לי יצר לעשות כסף. אני כל הזמן מנסה לתרגם את הדברים לרווח והפסד, ועדיף שהם יסתכמו ברווח". "דה-מרקר" לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר.
שער המוסף השנתי של "מרקרוויק". 23.12.09
על הבלוגרית שיר פלדמן נכתב שהיא סומנה על-ידי משרד פרסום כמובילת דעת קהל, ולכן "במסגרת מסע השיווק הממוקד בבנות נוער, הן קיבלו הדרכה אישית ממומחי שיווק והפצת טרנדים והסכימו להעמיד את כישוריהן ואת רשימת החברים הארוכה והמפוארת שלהן לטובת קמפיין השיווק הוויראלי". הנה ערך שכדאי לקדמו מעל דפי העיתון: "חברים כמטבע עובר לסוחר".
אחרי הכל, מי שחבר של פלדמן צריך לדעת שאין לה כל בעיה למכור אותו לטובת קמפיין שיווק ויראלי (כל-כך ויראלי שיש צורך במומחי שיווק להפצת טרנדים כדי להסביר כיצד להופכו לוויראלי), ולעיתון אין כל בעיה להצהיר שאם פלדמן היא העתיד, הרי שהעתיד מעולה. זה היה יכול להיות גרוע יותר – נניח, אם היא היתה עושה את הדברים חינם. אל דאגה. פה זה "דה-מרקר", כן? "באמצעות כל הקמפיינים החדשים האלה אני מרוויחה גם כסף תמורת שירותי השיווק שאני נותנת", היא מדווחת.
התאומות שי ומאי פישמן מספרות על העבודה שלהן: שמרטפות (בייביסיטנג). נו, סוף-סוף שתי בנות נוער שמרוויחות כסף לא על-ידי צילום סלבס או דחיפה "ויראלית" של מוצרים, אלא פשוט על-ידי השגחה על ילדים קטנים. ובכן, לא כל-כך מהר. כאשר "דה-מרקר" ניצב בעמדת המראיין, גם בייביסיטנג הוא קורס מבוא בחוג למינהל עסקים:
"העובדה שאנחנו תאומות עזרה לנו לשווק את עצמנו, מכיוון שככה זכינו לחשיפה כפולה. חוץ מזה, עבור העסק מדובר בזמינות כפולה, כי כמעט תמיד מישהי מאיתנו זמינה. אם אחת עסוקה, היא תעביר לשנייה את העבודה, והעסק נהפך ליעיל הרבה יותר [...] החיבור של הילדים בשכונה אלינו כל-כך חזק עד שגננת אחת סיפרה לנו ששמעה שתי ילדות מתכננות להתחפש בפורים לשי ומאי". שיווק, חשיפה, זמינות, יעילות, חיבור, מותג. אם האחיות פישמן לא היו קיימות, "דה-מרקר" היה צריך להמציא אותן.
עומר ישראלי, יחצן בשבילכם, מספר מה ייחשב מבחינתו להצלחה בעתיד: "השאיפה שלי בחיים היא להקים בית מאושר עם אשה טובה וילדים, ואני מקווה שמבחינה כלכלית אהיה מבוסס. אם יהיה לי הרבה כסף, אני לא אנפנף בזה, על אף שבעולם זה דבר חשוב. כסף הוא מדד להצלחה". כך מקבע "דה-מרקר" את המודל האולטימטיבי למר ישראלי: בית מאושר, אשה טובה, ילדים וכסף שהוא מדד להצלחה. למעשה הפרויקט כולו הוא מודעת פרסומת אחת גדולה לערכיו של העיתון. אין להתפלא שהוא ממהר להכריז שהעתיד נראה מצוין.
ייאמר לזכותו של הפרויקט שהוא הצליח לאתר כמה בני נוער שעושים משהו חוץ מלברבר את עצמם לדעת על חשיבותו של הכסף והתענוג שבלהימצא באור הזרקורים. ובכלל, יש להדגיש שהביקורת הנמתחת כאן אינה מופנית אל בני הנוער, כי אם אל העיתון שבוחר את נציגי דור העתיד ונותן להם טיפול המזכיר את הסלבס שהם כל-כך אוהבים להעריץ: הוא מצלם אותם בפוזות המחקות פרסומות של חברות בגדים, מספר עד כמה התרשם מפועלם (אני עדיין מתרשם מצלם הפפרצי, אבל זה רק אני), וקובע שיש לקוות שהם יהיו עמוד התווך של המדינה.
זה לא שצריך להתבייש בהם: הם לא אלימים, לא עילגים, ובסך-הכל נראה שהם נהנים מהחיים, כמו שילדים בגילם צריכים. ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהם נשמעים כאילו בלעו את האידיאולוגיה הכלכלית-ימנית ש"דה-מרקר" מפמפם באופן קבוע לקוראיו: זה (כמעט) הכל כסף – גם אם אתה ילד.