בצהרי יום חמישי של השבוע שעבר נחשף מעצרו של גואל רצון ופירוק השבט המעוות שלו. מיד עם פרסום הכותרות הראשונות של הפרשה, ועוד בטרם קיבלנו את מלוא הפרטים על החשדות נגד האיש, על הטיפול באמהות ובילדיהן וכל השאר, נפתחה ההסתערות התקשורתית על שירותי הרווחה והמשטרה: "כולם ידעו, ולקח להם שנים עד שעשו מעשה", אמרו הכתבים, וזו היתה אווירת השידורים שעות ארוכות.
מה פירוש "כולם ידעו"? לפני שנים אחדות שודרה כתבה בטלוויזיה על מה שמתרחש בבתיו של אותו האיש ועל יחסיו המעוותים עם הנשים והילדים. העיתונאיות שהכינו את הכתבה התראיינו והביעו גם הן את דעתן, שלא מדובר בהישג של שירותי הרווחה אלא בחרפה, בשערורייה, משום שאילו הקדימו להתערב, היו יכולים לחסוך לא מעט כאב ועיוות מהנשים והילדים. לא פחות.
טוב עשו חדשות 10 ששידרו את הכתבה מחדש, אך מה לעשות ומה שראינו לנגד עינינו, כמו גם הקריינות שליוותה את הכתבה, לא העידו על עבירה על החוק, אלא על אורח חיים חריג, נורא, מחפיר, מקומם ומה לא. היה שם תיאור של חיי אישות מעוותים, היתה שם אישיות דוחה, היו שם נשים תמהוניות בעלות מושגים ביזאריים ביותר על חיי משפחה, והיו ילדים החיים בנסיבות חריגות. אך לכאורה, במצלמות, לא נראתה כל פגיעה בהם. האווירה היתה נינוחה. ומה לעשות שאת האבחנה בין התנהגות סוטה ומקוממת ובין עבירה על-פי חוק קצת יותר קשה להעביר בטלוויזיה.
חלפו יום-יומיים עד שהתחלנו לקבל גם צדדים אחרים של הסיפור, שלא במסגרת מסע התנצלות של הגורמים המטפלים, אלא כחוות דעת מקצועיות. ראשון היה פרופ' מולי להד, מומחה בינלאומי למצבי לחץ ומשבר, שידוע כאדם עצמאי בדעותיו ולא עושה חשבון לאיש. הוא, לשם שינוי, מכיר את הסיפור באמת, שכן הוא ליווה את האירוע מתוקף מומחיותו, ובמאמר בוואלה הוא שיבח את התנהלות המבצע ואת הגורמים שביצעו אותו על הרגישות והתבונה שגילו.
גואל רצון נעצר על-ידי המשטרה, 13.1.09 (צילום: יוסי זליגר)
אחר-כך ניתנה גם הזדמנות לאנשי המקצוע בשירותי הרווחה והמשטרה להסביר את פעילותם, אבל הם תמיד נחשדים ודבריהם מתקבלים עם הרבה מלח, ובכל מקרה, הם כבר נתקבעו בדעת הקהל כפשלונרים סדרתיים המועלים בתפקידם הקדוש להגן על ילדינו. אלא שמה לעשות וטיפול במקרים סבוכים וקשים כמו אלה שנחשפו בבתיו של גואל רצון קשה ומורכב יותר מהכנת כתבה?
אנחנו מכירים לא מעט סיפורים על במאי סרטים דוקומנטריים שקשרו קשרים עם גיבורי סרטיהם, רוממו אותם אל-על, הזמינו אותם להקרנות הבכורה של הסרטים שעשו עליהם ולטקסים שבהם קיבלו הבמאים פרסים על אותם סרטים, ורגע אחר-כך, כשגיבורי הסרטים צנחו בחזרה אל קרקע המציאות הקשה של חייהם, נעלמו הבמאים ולא השיבו עוד על הטלפונים שלהם. "הרי אנחנו לא אנשי טיפול, אנחנו רק הבאנו את הסיפור", אמרו, וכבר היו שקועים בסרט הבא, בגיבור הבא, וחוזר חלילה.
אנשי הטיפול והחקירות אינם יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה של טיפול אינטנסיבי מהיר כדי להביא כותרות ואחריו ניתוק ממושאי הטיפול שלהם. הם חייבים לדאוג מראש לתשתית בטוחה, להיות מוכנים לכל התפתחות, כולל לתרחישים המטורפים ביותר; יש להם אחריות. וטיפול שכזה אורך זמן. הוא אינו מתקיים על-פי לוחות זמנים של המהדורות המרכזיות או עיתוני מחר. הם גם יודעים שטבעם של סיפורים כאלה שרק לעתים רחוקות הם צבועים בשחור-לבן, וגוני הביניים משעממים ומייגעים בדרך כלל, אבל הם שקובעים הצלחה או כישלון. ואצלם הצלחה או כישלון הם לפעמים עניין של חיים או מוות.
בעיקר ומעל לכל, הרשויות הממלכתיות חייבות לפעול על-פי חוק, וחוק גם הוא עניין מסובך, של סעיפים וסעיפי משנה ומה לא. אין להן דרך אחרת. הן יכולות לקבל עדויות מכלי שני או רמזים ושמועות על דברים קשים על-פי כל אמת מידה מוסרית. כל עוד אין להן בסיס חוקי להתערבות, כמו תלונה או עדות מכלי ראשון, הן יכולות רק לבלוע את הרוק ולהתקומם כאזרחים.
שכן גם הן יודעות את מה שיודעים גם הכתבים שמיהרו להתלהם על "המחדל הנורא בהגנה על ילדים במדינה": אם המשטרה תיכנס לבתי אזרחים רק משום שמספרים שמתקיים שם אורח חיים מגונה ומקומם על-פי מושגיו של מישהו, התקשורת תהיה הראשונה שתסתער עליה בחמת זעם על שהיא מפירה את זכותו של אדם לפרטיות כל עוד לא עבר על החוק.
נכון, יש לא מעט כשלונות בטיפול, יש לא מעט רשלנות, טעויות בשיקול דעת ומלחמות אגו, וכאשר הם מתרחשים, צריך לפרסם, לתקוף ולא להרפות. אבל לפני כן כדאי לקחת אוויר וללמוד את הפרטים, ולא למהר להצביע על "מחדלים" ו"שערוריות". שירותי הרווחה זכאים להגנה, או לפחות להשמיע את קולם בצורה הוגנת ולא מתנצלת. אחרי ככלות הכל, לא רבים מאיתנו, אנשי התקשורת, היינו מוכנים להתחלף איתם. אנחנו הרי כבר עסוקים בסיפור הבא.