את נסיון ההתנקשות במוחמד דף קידמו במחלקת הפיזיקה של מכון ויצמן בסיפוק וחיכוכי ידיים מאושרים. סוף סוף הצליחו מדעני פיזיקת החלקיקים של ישראל למצוא ולהקליט הוכחה אמפירית לתיאוריית הקוונטים. כדי לא להבהיל את הקורא ההדיוט, הריני ראשית לכל להרגיע - גם אני אינני מבין מה אומרת התיאוריה המפורסמת הזאת, ואינני מתכוון להסביר אותה כעת מעל דפי כתב-העת הזה. ובכלל אני ממליץ לך, קורא יקר, שלא לנסות לקרוא ספרים בנושא תורת הקוונטים. נסה להתחמק מספרים אלה בכל כוחך. סרב לקבלם כמתנה ליום-ההולדת. טען בפני ממליצים שונים שכבר קראת אותם ומצאת אותם מהנים, אך שקשה לך לדבר עליהם בגלל סערת הרגשות שהם מעוררים בך. מדובר בסכנת נפשות של ממש! קריאה זו כמוה כקריאה בחוכמת הקבלה - רק מבלי לקבל כסף מהמדינה בעבור זה. כתוצאה ממפגש עם התיאוריה, אתה עשוי לאבד את אמונך באנשי הפיזיקה, להבין שמדובר בחבורה של מתעתעים המזכירים יותר מכל את הנכד יוסי של הרב כדורי, המקבלים הנחות יסוד שילדים בני חמש מסוגלים להוכיח שאינן נכונות באמצעות התרכזות קלה, ואתה עשוי להתחיל לפתח פחד כפייתי בטיסות מתוך מחשבה על אמונותיו המוזרות של הפיזיקאי שתכנן את מנוע הסילון שעליו אתה יושב.
איור: תמיר שפר
▪ ▪ ▪
החלק המסובך ביותר בתיאוריה גורס שעצם הידיעה שלנו את העולם משנה את מצבם של החלקיקים שמתעופפים בו. אחד הניסויים הרעיוניים שהציגו הפיזיקאים של הקוונטים טוען, שאם נרעיל חתול - אנחנו כמובן לא נעשה זאת כי זה אסור על-פי חוק וחובבי החיות ירדפו אותנו - אבל אם היינו מנסים להרעיל חתול, מבלי שהדבר ידלוף מחוץ למעבדה שלנו ויסבך אותנו, ואם היינו עושים זאת על-ידי אלקטרון שעשוי להפעיל שפופרת רעל מספיק גדולה, שתוזרק לתא שבו סגור חתול ג’ינג’י אחד וקערת מזון חתולים, החתול לא ימות עד שמישהו לא יפתח את התיבה שאליה הכנסנו את חסר המזל, יראה ויריח את הגופה במו עיניו. זאת אומרת, עד שלא נדע בוודאות שהחתול של שרדינגר מת, הוא נמצא במצב פיזיקלי "חי מת", לפחות מהבחינה הקוונטית - לא ממש מת ולא ממש חי. איפשהו באמצע.
בדיוק כמו מוחמד דף במשך כמה שעות באינטרנט.
דף הוכיח שעיתונאות טובה בעולם הווירטואלי היא כתיבת הכותרת שטרם נכתבה על-ידי מתחריך. זאת הסיבה ששעתיים אחרי ההצלחה החלקית ביותר של נסיון ההתנקשות, הופיעו הכותרות הבאות בעיתוני האינטרנט המקוונים: "מוחמד דף נהרג בעזה", "מוחמד דף ניצל מהתנקשות בעזה", "ייתכן ומוחמד דף ניצל אך יש שמועות שנהרג", "אם קבעתם פגישה עם מוחמד בחמש, הוא כנראה כבר לא יגיע", וכמובן: "פגישה עיוורת שארגנה לו אמו של דף ליום שישי כנראה תבוטל או תידחה למועד לא ידוע". הכותרת האחרונה נכתבה לפני שנודע, עדיין כשמועה, שדף התעוור.
עורכי העיתונים באינטרנט מבינים היטב את נפש קוראיהם. אלה אינם מעוניינים לדעת אם מוחמד דף חי או מת, זאת עובדה טריוויאלית שתוך ימים ספורים תיוודע לכולם ועל כן היא איננה מעניינת. קוראי העיתונים רוצים לקרוא ראשונים ידיעה חדשה בנושא - ידיעה שעומדת בשני קריטריונים: היא חייבת להיות משהו שלא קראת בעמוד הקודם והיא חייבת להיות מעניינת. לצורך העניין, אם הייתם מעלים לרשת את הידיעה שראשו של מוחמד דף נחצה במהלך נסיון ההתנקשות ויצא ממנו חיזר קטן דובר רוסית שאמר במבטא כבד שהוא מגנה את פיגועי הטרור - אנשים היו קוראים את הידיעה הזאת בטבעיות ומקבלים אותה. חצי שעה אחרי שהייתם מעלים את הידיעה לרשת, הייתם שומעים אנשי היי-טק אוכלים במהירות את ארוחת הצהריים ואומרים זה לזה: "ואני אומר לך שאומרים שהראש שלו נפתח ויצא משם מישהו שדומה לשרנסקי, ודיבר על בעיות הקליטה שלו. ואתה לא חייב להאמין אבל אם אתה רוצה לראות במו עיניך תיכנס בבקשה לדבליו דבליו דבליו קטס און דה נט ותקרא שם. הם בדרך-כלל לא טועים. או בוא נגיד ככה, יש להם עשרה אחוז ידיעות נכונות, לפחות".
▪ ▪ ▪
אתרי החדשות באינטרנט ממלאים תפקיד חברתי חשוב ואצילי. מטרתם להציל את זמנם המתבלה של אנשי המשרדים החדשים שמילאו את ארצנו. הללו, ניצולי בועת ההיי-טק, אנשי משרדי עורכי-הדין והפרסום, יושבים מול המחשב בעולם כלכלי קורס, חרדים למקום עבודתם ויודעים שדבר אחד יציל אותם מחרב הפיטורין - יצירת הרושם המתמיד שהם עובדים על פרויקט מאוד חשוב. מכיוון שעבודה אין, ופלוני שמגיע למשרד בתשע מסיים את הטלפונים שצריך היה לעשות עד תשע ורבע, עונה על האימיילים המצחיקים שקיבל עד תשע עשרים ושתיים, נותרו לו אחת-עשרה שעות וחצי עד שיוכל ללכת הביתה בלב שקט. יושב מול המחשב, מה יעשה האדם? יגלוש. אבל לאן? האופציות הן רבות: עולם האינטרנט הוא עולם רחב, אוקיינוס של ידע ואוצרות, שבו ניתן למצוא הכל, בייחוד אם אתה מחפש זוג שדיים בינוניים, בלונדיניות חושפות מפשעה וכושים מצודדי איבר. אולם פורנוגרפיה איננה הפתרון לחברנו שמחפש להיראות עובד ועסוק. פורנוגרפיה עושה רעש, מבליטה את שאיננו אמור לבלוט, ועשויה במקרים מוצלחים במיוחד אף לייצר לכלוך. בעיה נוספת - פורנוגרפיה מופיעה על מסך המחשב, ואם הבוס שבעצמו מחפש תעסוקה מנסה להימנע מהטלפונים הזועמים מן המשקיעים התמימים, שמנסים להבין מה בדיוק עשו שם באזור-התעשייה בנס-ציונה עם החמישים מיליון דולר שלהם, עובר במקרה ליד המחשב שלך, מאוד יקשה עליך לשכנע אותו שהסרטון או התמונה של פמלה אנדרסון קשורים למצגת הבין-משרדית שאתה עובד עליה כבר חצי שנה.
אתרי חדשות ספקולטיביים הם הפתרון המושלם. הם מספקים חומר קריאה מעניין. נכון, הקשר בינם לבין המציאות לוקה בחסר, אבל גם החברות שבהן עובדים קוראי האתר לא ממש מחוברות למדדים כלכליים מעשיים. והכי חשוב - הקריאה באתרים אלה מפיקה הערות כמו: "ואו!! אני לא מאמין", או "יו, גדול!!", או "אני חייב לשלוח את זה מיד לכל חברי העובדים עמי במשרד", ועוד קריאות שבוס מודאג שעובר בסביבה ישמח לשמוע יוצאות מפי עובדיו החרוצים.
▪ ▪ ▪
האשמה בשרלטנות הנפוצה כל-כך איננה רק באתרי האינטרנט הללו, אלא נעוצה כמובן בפיליפ הקטור השני, אשר המציא בשנת 1882 את מדור הספורט הראשון בעיתון יומי. פיליפ הקטור היה הראשון שהבין שקוראי העיתון משתמשים בו בעיקר בזמן פעילויות הקיבה השונות. אכילה ופליטה. הוא הבין בתבונת האיכרים שלו (הוא נולד במונטנה בחווה לגידול תאו) שאין דבר הממריץ את הקיבה יותר מסיפורים על אנשים אחרים רצים. משם שביל ההתדרדרות היה קצר. עיתונות הספורט היתה הראשונה שהחלה מתייחסת לעתיד באותו שוויון-נפש שהתייחסה אל העבר. הרי מלכתחילה היו העיתונים עסוקים בעיקר בבירור העובדות ובמה שקרה, ופרשני הספורט לימדו אותנו את ההנאה שבקביעת העובדות לגבי מה שיקרה. מכאן קצרה הדרך למדורים נוספים, לפרשנויות כלכליות, לתחזיות מזג-האוויר, לקריקטורה היומית ולצדם ההורוסקופ - כולם חלקים בעיתון שכל קריאה בהם, מרתקת ככל שתהיה, אין לה שום קשר לעובדות או למציאות. נסיונות אלה לחזות את העתיד התפשטו בעיתונים כשריפה בשדה קוצים. עד שבאחד מעיתוני השבוע הבחנו בכותרת הראשית: "המיתון יחריף". כך, קצר וקולע. ברור וחסר פניות. המיתון יחריף. אפילו הנביא יחזקאל אהב לסייג את הנבואות שלו בכמה מטאפורות, באיזו הקבלה תנ"כית בריאה ובהרבה מלל שאפשר לפרש לכמה כיוונים. כיצד אפשר יהיה לסגת מההצהרה על המיתון אם זה יבגוד בעורכי העיתון ודווקא יתאדה?
עיתונות האינטרנט המשיכה גישה זו ולקחה אותה צעד אחד קדימה. שם לא נותנים תחזיות לא בדוקות לגבי העתיד - שם עושים זאת גם ביחס לעבר.
▪ ▪ ▪
מוחמד דף עצמו, סביר להניח, איננו מוצא את הדיון הזה משעשע. ראשית, הקריאה קשה עליו. בעין אחת ובעברית, סגור במרתף טחוב שבו אשה בשם פטימה מאכילה אותו מרק עוף ובורגול (התרופה הטובה ביותר למאבדי עין), הוא חושב לעצמו שבפעם הבאה לא ימהר להגיד לחבריו "עבד, זה לא מסוק, היכנס כבר למכונית, אני אומר לך שככה לא נשמע מסוק!". השמועות אומרות שמוחמד המדוכא שוקל לפנות לוועדה רפואית בחמאס. אולי אפילו יוריד פרופיל. יעבור לתפקיד קרוב לבית. מוחמד שלנו יודע שקשה מאוד ליזום פיגועים עם עין אחת. ולמרות התקדים היהודי של משה דיין, או של טרומפלדור, של גיבורי צבא חיגרים ופסחים, ואפילו של אחמד יאסין, שיכול לטעון שמעולם לא ראה מחבל מתאבד מבלי לשקר, מוחמד מרגיש שהסתיימה מבחינתו תקופה. הוא מרגיש שאחרי שהאבק מההתנקשות ישקע, בעולם ישכחו אותו מאחור, איש כבד גוף, נכה, שצה"ל קטע לו את הקריירה בשיא ההצלחה. "זה מה שאני יודע לעשות", אמר לחברים קרובים, "טרור, והסעת מתאבדים. מה אני אעשה עכשיו? בגילי ללמוד מקצוע חדש זה לא קל גם עם שתי עיניים". חברים אומרים שמוחמד הוא לא אותו הבן-אדם שהיה. אך האם באמת זהו אותו מוחמד דף שכולנו חושבים שהוא? האם זהו האיש שתכנן את פיגוע הדולפינריום? האם ייתכן שמחר נקרא בעיתוני הרשת שלל ידיעות חדשות בנושא, חשיפות חסרות פשרות: "מוחמד דף לא היה במכונית", "העין שעפה היתה של שומר הראש", "סוכנים עיראקים של אלקאעידה חדרו למוחו של מוחמד דף וגנבו משם מסמכים סודיים", ו"מוחמד ואלביס נצפו רוקדים ביחד באבו-דאבי, אוכלים סירטאקי ושותים עארק". מי יודע? מחר כשאתם במשרד תיכנסו לבדוק.
רשף ורגב לוי הוא פסבדונים של תסריטאי ומחזאי
גיליון 41, נובמבר 2002