פרס ביקורת התקשורת, המוענק מידי שנה על-ידי "האגודה לזכות הציבור לדעת", הוענק השנה לשני עיתונאים: עירית לינור מגל"צ וקלמן ליבסקינד מ"מעריב". יושב-ראש הוועדה, ח"כ יובל שטייניץ, אומר שאת הפרס, 5,000 דולר, מקבלים "מי שהפגינו אומץ לב עיתונאי ותרמו תרומה משמעותית לביקורת התקשורת בישראל". עירית לינור זכתה בפרס בעקבות מכתבה המפורסם למערכת עיתון "הארץ", שבו הודיעה על הפסקת המנוי עקב מה שהגדירה "מחסור בציונות והזדהות מוגזמת עם הפלסטינים, יותר מאשר יהודים מסוימים".

אפשר להבין את שטייניץ. מנקודת מבטו, לינור "הפגינה אומץ לב עיתונאי" משום שהיתה האישיות התקשורתית הראשונה שטענה טענות כה קשות נגד "הארץ", ועוד גיבתה זאת במעשה. ניתן גם לומר שהיא "תרמה לביקורת התקשורת", משהתברר שמכתבה עורר דיונים פנימיים במערכת "הארץ", שבהם טענו חלק מהחברים טענות שאכן יש בהן ביקורת עצמית. בנוסף לכך גרר מכתבה גל ביטולי מינויים על העיתון, וגם זו מן הסתם תרומה נאה בעיני שטייניץ.

בעבור מה זכה בפרס קלמן ליבסקינד? התחקירן ליבסקינד זכה בזכות שתי כתבות שפרסם ב"מעריב", ובהן הפריך, לכאורה, טענות עיקריות בתחקירו של מקבילו מ"ידיעות אחרונות", מרדכי גילת.

קשה להבין איפה בדיוק ה"תרומה המשמעותית לביקורת התקשורת", שהרי גילת, כנראה, לא ערך חשבון נפש באשר לתוכחותיו של ליבסקינד וגם הציבור לא הגיב בביטול מינויים ל"ידיעות אחרונות". קשה גם להבין איפה "אומץ הלב העיתונאי". האם מתקפה חזיתית שכזו על גילת, מבכירי העיתון המתחרה ובעל חשבון אישי פתוח ומדמם עם משפחת נמרודי, המו"ל של ליבסקינד (וגם עם שטייניץ - איש נתניהו מובהק - שגם לו טינה מפורסמת לגילת), היא שחייה אמיצה נגד הזרם מצד תחקירן שזה מקרוב הצטרף לעיתון?

קשיי ההבנה מתגברים כשנזכרים ביחסו של "מעריב" לתחקיר אחר של ליבסקינד, יחס שניתן להגדירו כפניית פרסה מושלמת שכל כולה "ביקורת התקשורת". ליבסקינד פרסם ב"מעריב" תחקיר מקיף על ראש ישיבת "עטרת כהנים", הרב שלמה אבינר. בתחקיר נטען שהרב ניצל לרעה את מעמדו ואת מצבן הנפשי הקשה של נשים שפנו אליו בבקשה לעזרה, כדי לעשות מעשים לא הולמים. בתוך שבוע מפרסום הכתבה על שער מוסף "סופשבוע" שינה העורך, אמנון דנקנר, את הטון והנימה מקצה לקצה.

בתחילה פרסם העיתון בהבלטה ובאהדה את תגובת הרב אבינר, שהכחיש כמובן הכל, וציין את חוסר האמון המוחלט בציבור הדתי כלפי טענותיו של ליבסקינד. במהלך השבוע שלאחר מכן המשיך "מעריב" בשיטתיות לנטרל את התחקיר באמצעות רצף של פרסומים שכפרו בממצאיו וביטאו מגמה להתנער ממנו. לא היתה אף כתבת המשך אחת התומכת בו.

לשיא הגיעו הדברים כאשר מקץ שבוע דיווח העיתון לקוראיו, על פני חצי עמוד, כי העורך הראשי קיבל את מקורבי הרב לפגישה, ובה הבטיח, בצעד שספק אם יש לו תקדים, שאת טענות התחקירן יבדקו "אנשי מקצוע חיצוניים ואובייקטיבים" (האם עיתונאי "מעריב" אינם אובייקטיבים בעיני עורכו הראשי?). מאז לא שב העיתון לעסוק בתחקיר והוא נקבר לרווחת הכל. מיד אחר-כך הגיע הפרס.

גיליון 42, ינואר 2003