הסיפורים החדשותיים המרכזיים בערבו של יום הבחירות היו, כידוע מראש ובדיעבד: נסיקתה של "שינוי", קריסתה של מפלגת העבודה והתעצמותו של הליכוד. כתבי החדשות הזריזים הוצבו, כצפוי, במערך מעובה במטות המפלגות הגדולות, כאשר רק קומץ עיתונאים נשלח לבדוק את קורותיהן של הקטנות. במהומת ההיערכות הקרנבלית של הערוצים - אולפנים חגיגיים, גראפים ססגוניים, והרבה פרשנים עמוסי מטאפורות - כמו נשכחה חמישית מאוכלוסיית המדינה.

התפיסה היהודית הגורפת של "ערבים" ראויה, ככלל, לגינוי. אולם, באי הסיקור הניחה התקשורת נדבך נוסף לבורות השלטת ולסטריאוטיפיזציה המתמשכת. מזל שבעת הקראת תוצאת המדגם עוד הספיק חיים יבין להבחין ולומר, שחד"ש היא מפלגה יהודית-ערבית. וזאת בניגוד לשיטה הנקוטה תדיר בסקרי בחירות שלפיה מציינים בפשטות מכעיסה: "מפלגות ערביות", או באופן גרוע ומזלזל יותר, "ערבים". העובדה שאין פורטים למעות מקילה אולי על התיאור העיתונאי, אך מייצרת גוש גדול ודמוני שמתארו אחיד. לשם השוואה, לא יעלה על הדעת שיוגדר בתקשורת "הגוש הדתי". שכן ברור שלא הרי ש"ס כהרי המפד"ל, "יהדות התורה" או אפילו "אהבת ישראל" של הרב כדורי.

לערבי הישראלי אין ערוץ טלוויזיה ישראלי חלופי. אם טרח לפתוח את המקלט בליל ה-28 בינואר לא צפה בנבחריו, אלא רק בתעתועי קואליציות אפשריות, או בהתנדנדותו האטרקטיבית של ברוך מרזל. ההיגיון השליט, כנראה, הוא שכיוון שהמפלגות הערביות אינן שותפות לקואליציה ואינן מספקות די רגש, אין טעם בסיקורן. כלומר, אפריורי, לא היה טעם לשלוח צוותי שידור למטות המפלגות הללו.

עלה התאנה התקשורתי התגלם בשילוחו של כתב הערוץ הראשון, גיל סדן, למלון בנצרת. לשם הוזמנו נציגים שונים של המגזר הערבי. ח"כ טיבי וח"כ בשארה לא טרחו להגיע, מודה סדן. הם ידעו שלא יקבלו דקות שידור ראויות. הם צדקו: פעם אחת בלבד הועבר אליו השידור, לדקה. בערוץ השני, לשם השוואה, לא טרחו כלל לשלוח ניידת שידור ואילו לערוץ 10 היתה נקודת שידור בנצרת, שלא קיבלה זמן מסך כלל.

בהתעלמות הבוטה הזו מרימה התקשורת תרומה נאה לליבוי אלימות עתידית של ערביי ישראל. מי שלא הכיר בתפיסה המתנשאת רבת השנים כלפי ערביי ישראל, נאלץ להכיר בה באוקטובר 2000, ובבבואתה שנשקפה מהחרמת הבחירות בין ברק לשרון. הטלוויזיה רבת הכוח נוטלת עדיין חלק פעיל בתהליך ההדרה הפוליטי-חברתי-תקשורתי של ערביי ישראל.

גיליון 43, מרץ 2003