השומרים בכניסות למתקני הרדיו הציבורי לא זוכרים תנועה כל-כך ערה בשעריהם. משהחלו עיצומי הטכנאים בקול-ישראל, נאלצו צוותי התוכניות ליצור יש מאין. בימים כתיקונם עולה בישיבת מערכת הצעה לאייטם, וההפקה משיגה את מבוקשה בשניים-שלושה טלפונים, אפילו תוך דקות – והרי לכם "משדר טלפוני". אבל טכנאי קול-ישראל מונעים שיחות טלפון לשידור, ולפתע נלקח מהרדיו יתרונו הבולט ביותר – המהירות והנגישות. פתאום אין תגובה מיידית, אין דיווחים של כתבים מכל פינה בארץ, אין אנשים, באשר הם, בהישג יד או טלפון.

המצב החדש והזמני דורש מהפקת הרדיו לעסוק בנושאים אחרת. המרואיינים נדרשים להגיע לאולפני הרדיו, לשבת באולפן ולדבר פנים מול פנים עם המראיינים. גם המראיינים נאלצו לשנות מהרגלם. השדרן והמראיין אינו יכול עוד לסגור מיקרופון, לעקם פרצוף או לזרוק מלה לטכנאי ולהפקה על איכות המרואיין ודבריו. לחיצה על מתג הורדת השיחה מהשידור קשה יותר כשהדובר יושב מולך. כשם שקשה יותר לקרוע תמונה שפותחה מלמחוק קובץ תמונה דיגיטלית. האחד מציאותי, ממשי, מוחשי, והשני מרוחק וקר. שני השותפים בשידור מכירים מזמן, אך מעולם לא נפגשו לשיחה אמיתית.

בסיטואציה כזאת, שאינה מוכרת לשני הצדדים, היה ניתן לצפות לרעש רדיופוני בלתי נסבל. והנה בימים האחרונים אנחנו מאזינים לרדיו אחר. נראה פתאום שהרדיו חזר להיות רדיו. בגלל האילוץ הטכני של הגעת המרואיינים לאולפן, בכל תוכנית מועמסים פחות נושאים לשידור. השיחות מעמיקות יותר, רגועות יותר, עם זמן אוויר רב יותר. אם כבר הגיע מרואיין לתוכנית, צריך לתת לו את הזמן וקשה יותר להתעמת מול האיש הנחמד שמחייך מולך. הרדיו והמאזינים הפסיקו לשמוע וחזרו להקשיב. באריכות ובסבלנות.

גם למרואיינים קורה דבר נפלא. אם עד עתה הם נאלצו להתכונן לראיון רק בטלוויזיה, פתאום עליהם להתאמץ גם לראיון ברדיו. ההרגל שהטלפון הנייד מצלצל והשיחה מתקיימת מכל מקום ובכל מצב הוחלף בהגעה לאולפן הרדיו, בדיקה בטחונית, כניסה לאולפן, חבישת האוזניות ומגע ישיר ובלתי אמצעי עם המראיין. טקס של מדיה אחרת, עכשיו גם ברדיו.

כל אלו מעניקים לשיחה קרקע אחרת, פורייה יותר לתרבות דיבור שונה מזו של שיחת טלפון חפוזה. נכון, התוכניות מתקצרות. נכון, מדובר בפריבילגיה זמנית. תוכניות האקטואליה הרודפות נושאים לשידור ומרואיינים בשרשרת נזקקות לחמצן הטלפון כדי לחיות. אבל לרגע, רק לרגע, הרדיו נשמע פתאום חבר קרוב ואמיתי ולא ידיד רחוק וכועס.

עמיקם רוטמן אמר בסיום אחד משידוריו ש"המצב מחייב אותנו להיות יצירתיים, וזה לא בהכרח רע". במקום שבו אנשי רדיו שיודעים את העבודה נפתחים ליצירתיות, קורים דברים מופלאים. ייתכן שהטכנאים רצו לפגוע בשידור הציבורי, שגם כך נמצא במשבר, אך נשמע שבאו לקלל ויצאו מברכים. רק שלא נתרגל לזה...

יוני לביא הוא מדריך ארצי לרדיו במשרד החינוך ומורה לרדיו בעירוני ז' ביפו