כדי להבטיח את תקפותן של נורמות אתיות ראויות זקוקה התקשורת למועצת עיתונות יעילה ועצמאית, אשר לה סמכות ויכולת ממשיות להטיל עונשים יעילים. מועצת העיתונות צריכה לפרסם את דבר קיומה, סמכויותיה, עבודתה והפסיקות שלה כדי לחשוף את הציבור לקיומה ולזכות באמונו. התקציב העומד לרשות המועצה צריך להיות גדול משמעותית מתקציבה הנוכחי. התקציב המוגבל מאוד של המועצה כיום אינו מאפשר לה למלא את חובותיה באופן ראוי.

נותני החסות המרכזיים של מועצת העיתונות הם איגוד העיתונאים והמוציאים לאור. המועצה אמורה להיות עצמאית לחלוטין. ואולם, משום שהעיתונים עלולים לא לשלם את מסיהם למועצה אם לא יהיו שבעי רצון מפסיקותיה, עליה להתחשב בציפיותיהם - קשה לנשוך את היד המאכילה אותך. כפי שאמר לי צ'רלס מור (Moore), עורך ה"דיילי טלגרף", בהתייחסו לוועדה המטפלת בתלונות הנוגעות לעיתונות הבריטית (Press Complaints Commission): ועדת התלונות חוששת מבעלי ההון. בעלי ההון יכולים להטיל מורא על ועדת התלונות. הם יכולים לנקוט בעיתוניהם קו שתוקף את הוועדה. הם עלולים לאיים לעזוב את הוועדה ואף לעזוב אותה בפועל, ובכך לשמוט את הקרקע מתחת לקיומה.

התקשורת תופסת את מועצת העיתונות כחלון ראווה וככולאת ברקים. המועצה קיימת כדי להראות שאנשי התקשורת מייחסים חשיבות לאתיקה, שהם מתמודדים עם דילמות אתיות, ושהם מתעניינים במה שהציבור חושב לפיכך, לשיטתם, אין כל צורך בחקיקה מגבילה. מועצות עיתונות בעולם נועדו לקבל תלונות מהציבור ולהתמודד עמן, כמו גם להרגיע את נטיותיו הלא סובלניות של המחוקק.

איור: עירית אדר

הסמכות המרכזית הקיימת בידי מועצת העיתונות היא פרסום הפסיקות נגד העיתונים המתקבלות בבית-הדין לאתיקה. זו סמכות מוגבלת ביותר, המעידה עד כמה מועטה התמיכה שהמועצה מקבלת מתעשיית התקשורת. כתוצאה מכך, מועצת העיתונות כמעט שאינה מוכרת בציבור: מגזרים רחבים אינם מודעים לקיומה ורבים מאלה המודעים לקיומה אינם מעריכים את עבודתה. אוסיף ואומר כי לתקשורת נוח שהציבור לא יודע על קיום המועצה, שכן באמצעים העומדים כיום לרשותה, אין ביכולתה לטפל בפניות רבות מהציבור. תעשיית התקשורת מעוניינת שהמועצה תפעל כגוף מונע חקיקה, אשר יקדים תרופה לאמצעים שהמחוקק מאיים לנקוט במטרה לפגוע בחופש העיתונות. היא אינה מעוניינת לחזק את מעמדה של המועצה ולהפוך אותה לגוף בעל משקל אשר מייצג את האינטרס הציבורי הרחב. התוצאה היא שחלקים ניכרים בציבור, שיודעים על קיום המועצה, תופסים את עבודתה כ"משחק מכור", ולכן הם שווי נפש לפעילותה.

חלק מהעיתונים מנצלים לרעה את חופש העיתונות. יש צורך חיוני שמועצת העיתונות תקבל את הסמכות להעמיד על מקומם עיתונאים שאינם שומרים על כללי האתיקה ולהעניש על פרסומים שגורמים לפגיעה בלתי מוצדקת בזולת. על המועצה לקבל את הסמכויות הבאות:

▪ פרסום הפסיקות. כל עיתון אשר תלויה ועומדת נגדו תלונה צריך לפרסם את החלטת מועצת העיתונות במלואה. הפרסום צריך להופיע במקום בולט בעיתון. והיה אם המועצה אינה מרוצה ממיקום הפרסום, יש לאפשר לה לדרוש מהעיתון לשוב ולפרסם את הפסיקה ולקבוע את מיקומה.

▪ הטלת קנסות. המועצה תוסמך להטיל קנסות משמעותיים על עיתונים שעברו עבירות אתיות חמורות. הקנסות ישולמו אך ורק לארגוני צדקה, וזאת בשל חשש מניגוד אינטרסים. אין להתיר שהקנסות יממנו את עבודת מועצת העיתונות.

▪ השעיה. המועצה תהיה רשאית להשעות עיתונאים מתפקידם לפרקי זמן קצובים על-פי חומרת העבירה האתית שביצעו.

▪ סגירה. המועצה תוסמך להשעות את פרסומם של עיתונים למשך פרק זמן מוגבל אם עברו עבירות חמורות.

על הרכבה של מועצת העיתונות להישאר בעינו: נציגי ציבור, תעשיית התקשורת, המו"לים והעורכים. ועדת בחירה מיוחדת ועצמאית, אשר תורכב על-ידי עורכי העיתונים המובילים ועיתונאים בולטים, תחליט מי יכהן במועצה מבין אלה שיציגו את מועמדותם. נציגי הציבור צריכים להוות את הרוב בקרב גוף זה ומתוכם ייבחר יו"ר המועצה. על יו"ר המועצה להיות דמות ציבורית הנהנית מהכרה וזוכה לכבוד הן מצד תעשיית התקשורת והן מצד המערכת הפוליטית אדם שיהיה מסוגל להביע את דעתו/ה בגלוי ובאורח אמין, ולשמש כמתווך בין עיתונאים, בעלי הון, עורכים ופוליטיקאים.

תקופת כהונתם של חברי מועצת העיתונות תהיה חמש שנים. הם יוכלו להיבחר מחדש לחמש שנים נוספות, אך לא מעבר לכך.

יש לשלם לחברי מועצת העיתונות על כל פגישה שבה הם משתתפים. אחת הבעיות האינהרנטיות של עבודת המועצה נובעת מהאופי ההתנדבותי שלה. המועצה בישראל, בדומה למועצות בבריטניה ובקנדה, מורכבת מדמויות ציבוריות בולטות למדי, אשר אין להן זמן ו/או רצון להתמסר לתפקיד באופן מלא. התנדבות היא ערך נשגב, אולם היא פוגעת ביעילות העבודה. שירות במועצת העיתונות צריך להיתפס כאחריות כבדה שיש לה תגמול כלכלי מסוים, אך התשלום לא צריך להיתפס כמשכורת אלא כאות הערכה על המחויבות, הזמן והמאמץ שמשקיעים חברי המועצה. הוא הדין בעבודתם של חברי בית-הדין לאתיקה.

הצעתי תואמת את הדפוס שגיבשה המועצה הבריטית לקביעת סטנדרטים בשידור (British Broadcasting Standards Council), גוף עצמאי הפועל בשם הצופים, אשר תפקידיו לבחון תלונות, לערוך מחקר, לפקח על התקשורת האלקטרונית, ולהוות פורום שבו יידונו נושאים רחבים יותר. תריסר חברי המועצה מקבלים תשלום בעבור עבודתם (כל חבר מועצה מקבל 14 אלף ליש"ט לשנה), והם נועדים פעמים אחדות בשנה למשך ישיבות מרוכזות של יומיים-שלושה כדי לבחון תלונות.

תלונות למועצת העיתונות בישראל צריכות להיות מוגשות בכתב ובאמצעות הדואר - הרגיל או האלקטרוני. הגשת התלונות אינה כרוכה בתשלום כלשהו ועל הליך זה להיות מהיר, לא פורמלי וזמין גם לאנשים מן השורה. אין הכרח בייצוג על-ידי עו"ד.

מימון הוא תנאי מקדים הכרחי לעצמאותה של מועצת העיתונות. עליה להיות ממומנת על-ידי גוף עצמאי - קרן או ארגון צדקה - שרואה חשיבות בתקשורת ומבין את תפקידה בחברה דמוקרטית. הגוף הזה נדרש להיות א-פוליטי וללא זיקת-תלות לאמצעי התקשורת. גופים קיימים, כגון הקרן החדשה לישראל, קרן אב"י, קרן פורד, המכון הישראלי לדמוקרטיה או קרן מקארתור, עשויים למלא את התפקיד הזה. אפשרות אחרת היא להקים אגודות מיוחדות. יש לשנות את המצב הנוכחי שבו בעלי ההון (המו"לים של העיתונות) מממנים את עבודת המועצה אשר אמורה לפקח על מעשיהם.

פסיקות מועצת העיתונות צריכות לעלות בקנה אחד עם הקוד האתי כפי שהוא כתוב. תקנון האתיקה אינו צריך לעסוק בתחומים אשר החוק מכסה, אולם עליו להציב סטנדרטים נורמטיביים למקצוע העיתונות. יש להפיץ את הקוד האתי בין העוסקים בתקשורת ולהביאו לידיעת כלל הציבור. העורכים צריכים לוודא כי הקוד נמצא על שולחנו של כל כתב.

פסיקות מועצת העיתונות צריכות להיות מדווחות בכתב, באופן סדיר, מדי כמה חודשים. הדו"חות האלה יישלחו לכל הגורמים המעורבים בעבודת המועצה: עיתונאים, מוציאים לאור, עורכים ונציגי הציבור. כיום אין למועצה היכולת הכספית והארגונית לפרסם באורח סדיר ושוטף את הכרעות בתי-הדין לאתיקה. קיים חשש כי הרכבים שונים של בתי-הדין יוציאו תחת ידם הכרעות שונות בנושאים דומים.

ד"ר רפאל כהן-אלמגור הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גיליון 44, מאי 2003